"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ', י"ב)
עם ישראל מקבל תורה, מאיפה הוא הגיע? לפני ארבעים ותשע יום הם היו שם במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, והנה הם עומדים כאן לפני הר סיני עומדים לקבל את אותה תורה שמלאכי השרת זועקים בכל כוחם "תנה הודך על השמים", ואם הם עומדים לקבל אותה הווה אומר שהם ראויים לכך, כך קבע מי שאמר והיה העולם, היתכן?
האמת שזה מתחיל קודם לכן: משה רבינו זוכה לגילוי אלוקי בסנה, משם הוא נשלח להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. הוא שואל את הקב"ה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" והקב"ה משיב לו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה".
רש"י מבאר שהיו כאן שתי שאלות והקב"ה עונה לו על שתיהן: "השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה, לך האות כי אנכי שלחתיך, ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק.
וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים".
הידיעה והבחירה
אני רוצה לעלות שאלה כואבת: הלא חז"ל כבר אמרו (נדה טז ע"ב) "שהמלאך ששמו לילה בא לפני הקב"ה ואומר לפניו הילד הזה שעתיד להיוולד מה הוא יהיה, גיבור או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני?
מוסיפה הגמרא שהמלאך לא שואל אם הילד הזה יהיה רשע או צדיק. למה? אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים! כל מה שנוגע למעלות של קדושה או חלילה להיפך אין זה מגזירת הבורא אלא שזה בחירתו של האדם.
עם ישראל שבמשך למעלה ממאה שנה נמצא בתוך ידי המצרים ואין לו שום שליטה עצמית, הם למדו ממעשיהם ושקעו במ"ט שערי טומאה הם הגיעו כמעט עד שערי המוות הרוחני, כידוע מדברי האריז"ל שנזדרז הקב"ה להוציאם כי עוד רגע קט היו שקועים בשער הנו"ן ולא היה שייך לגאול אותם יותר.
הקב"ה נגלה למשה בזמן הזה בו עם ישראל שקוע עמוק בבוץ המצרי, איך יתכן שהקב"ה אומר לו נבואה עתידית שעם ישראל יקבל את התורה, הלא העולם כולו על אף שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים והציע להם תורה הם סרבו לקבל, למה שעם ישראל כן יקבל?
כדי לקבל את התורה במצב כזה שבו הם נמצאים, הם אמורים לעשות קודם מהפך רוחני מקצה לקצה, זה הרי תלוי בבחירתו האישית של האדם, ומי אמר להקב"ה שאכן יבחרו בטוב?
מפגש לא צפוי
התשובה יסודית וקריטית לחיות אותה, אבל עם סיפור מהשטח היא תובן הרבה יותר טוב:
מספר הרב דוד ברוורמן בין הרצאותיו הוא מגיע לבתי הסוהר שם מוסר ליהודים המבקשים להתקרב דברי חיזוק ויהדות, באחד מביקוריו בבית הסוהר הוזקק לעבור למחלקה אחרת אבל הדרך היא בתוך אזור שאליו לא נכנסים בלי שמירה צמודה… שם יושבים כאלו המרצים מאסרי עולם בגין עבירות חמורות… הוא הולך כשסוהר צועד לצדו לשמירה, בעודם מתקרבים לאחר החדרים, אומר לו הסוהר אתה רואה את החדר ההוא שם ממש לא כדאי להיכנס, יושב שם אדם שמרצה מספר מאסרי עולם, כנראה שהתרומה שלו לאנושות היתה שלילית במיוחד…
בעודם עוברים על יד החדר הוא רואה מראה שהעמיד אותו בסימן שאלה גדול, יושב שם אדם אזוק ברגליו ובידיו, ומולו עומד בחור צעיר כובע סמט לראשו שתי פאות מסולסלות לצידי פניו הטהורות, והלה עם ידיו האזוקות לוחץ לו יד וזה נראה שהבחור די מנסה לשחרר את ידו ממנו… הסקרנות היתה גדולה.
ביציאתו עם רכבו מחניית בית הכלא עבר בתחנת האוטובוס וראה את אותו בחור ממתין, הוא עצר ושאל לאן פניו מועדות והוא השיב לבני ברק, נו בדיוק מתאים, כמה חפץ היה לעשות את המצווה ולסייע בידי הבחור… הבחור, חינני וחכם מיד פנה לעניין ואמר: בטח אתה רוצה לשאול אותי כמה שאלות?! האמת שלא היה לו נעים לשאול את השאלה שביקשה להישאל מעצמה, אבל הבחור המשיך: "מה אני עושה כאן? מה פתאום נפגשתי עם האדם המסוכן הזה? איך העזתי בכלל?…
ובכן, "האדם הזה זה אבא שלי!!!".
סוגיא בקידושין
עוד לפני שהספיק הרב ברוורמן להסדיר בחזרה את הנשימה שנעתקה ממנו לשמע התשובה המפתיעה כל כך, המשיך הבחור לספר שבינקותו הוא נלקח מהוריו, שנשלחו שניהם לתקופות מאסר ממושכות. העובד הסוצאילי שטיפל בו היה דתי, ובניסיון פרוע להציל את נפשו מרדת שחת, החליט לשלוח אותו למשפחה חסידית בבני ברק – משפחה ברוכת ילדים – שאימצה אותו כבנה.
"קיבלתי חינוך חסידי לכל דבר", סיפר הבחור החינני, "ידעתי שהורי שייכים לעולם אחר, שכדאי להתרחק מהם כמה שיותר, וכך עשיתי. לא חיפשתי את קרבתם, בלשון המעטה.
"באחרונה עליתי לישיבה גדולה, התחלנו את השנה בלימוד במסכת קידושין, והגענו בסדר של אחה"צ, לסוגיות של כיבוד אב ואם. נכנסתי לעובי ועומק הסוגיא, ושאלה גדולה החלה מנקרת בראשי, מה באמת דיני האם אני מחויב בכיבוד אב ואם או לא?
נכנסתי לגאון הגדול רבי מנדל שפרן שליט"א מגדולי הדיינים בבני ברק, ושאלתי את פיו, רבי מנדל עם כל עדינותו ענה לי, שהוא מיוזמתו לא היה בא להורות לי, אבל אם הוא מתעניין ושואל את פיו כיצד עלי לנהוג התשובה היא שאני אכן מחויב בכיבוד אב ואם.
"ומה עלי לעשות?", שאלתיו, "איך אני יכול לכבד את הורי?", והשיב לי שאני צריך ללכת לבקרם, גם במקום הנמוך והנורא בו הם נמצאים.
למה זה חסר
"לפני חודש הייתי פה פעם ראשונה", הוא מספר, "משנכנסתי לאבי ואני כולי נרתע מפניו, אבל הוא התרגש וקם לחבק אותי. נרתעתי לאחוריי, והוא שחרר אותי, חזרתי לישיבה שבור ורצץ, נכנסתי שוב לרבי מנדל כשכולי נשבר, מה לי ולאיש הזה שאינו שומר תורה ומצוות? רבי מנדל ניסה להרגיע אותי, וביקש שאנסה להתגבר על המחשבות, ואסע אליו שוב, היום אבא לא העז לקום לחבק אותי אבל הושיט לו את ידו, זה מה שראית כשעברת ליד תאו.
הבחור המשיך ודיבר, אבל אז פרץ בבכי נורא, תגיד לי מה רוצים ממני, בשביל מה הייתי צריך להיכנס לכל זה, לא הכרתי את אבא שלי, אני מגיל קטן מאוד חי חיים חסידיים נפלאים, בית חם אחים טובים שקבלו אותי כאח, חיידר מצוין וישיבה קטנה מעולה, אני חי בעולם ענוג מבלי להכיר במציאות הכל כך עגומה שלי, למה הייתי צריך להיכנס לתוך כל התסבוכת הזאת? בשביל מה זה טוב?
אומר הרב ברוורמן, נכנסנו לבני ברק, ובמקום לנסוע לכיוון ביתי או ישיבתו, סיבבתי את הרכב לכיון רחוב חזון איש, עצרתי במספר 5, נכנסתי בשעה לא שעה לבית קודש הקדשים, למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, הבחור המתין בחוץ ואני נכנס פנימה, מספר למרן את כל הסיפור, ומביע בפניו את כאבו ובכיו של הבחור המסכן שנכנס לכזאת מערבולת.
אני מקנא בך
מרן ביקש להכניס אותו פנימה, הוא נכנס ומרן בידיו המצומקות, שכל וריד ועצם נראו דרך העור, לקח את ידו הימנית של הבחור והניח בין שתי ידיו ותוך כדי שהוא מלטף את ידו הוא אומר לו עם דמעות בעיניים: "איך בין דיר מקנא" אני מקנא בך, והוא חוזר כך פעם אחר פעם, והבחור מתפרץ בדרך ארץ: "מה בדיוק יש לראש הישיבה לקנא בי?"
וראש הישיבה: "יש לך אבא ואמא שאתה יכול לקיים בהם מצוות כיבוד אב ואם, לי כבר אין אבא ואמא, אין לי את האפשרות לקיים מצוה גדולה זו, אני מקנא בך, אני מקנא בך…!!!".
הבחור חושב בלבו, יש לי אבא ואמא, אני מוכן להעניק אותם לראש הישיבה בחינם, מוכן אפילו לשלם לו שיקח אותם… אבל לא אומר לו את זה, רק שואל בבכי, זה אבא זה? איך אני יכול לכבד דבר כזה, מה רוצים מנער צעיר כמוני?
ומרן ממשיך ללטף אותו ברוך, ואומר לו, אתה מסתכל על הפנים החיצוניות של אביך וזה כל כך קשה לך, כיבוד זה לא משהו חיצוני, כיבוד זה משהו הרבה יותר פנימי, ה'בעל המאור' אומר שכבוד זה הנפש "עורה כבודי – עורה נפשי" הנפש של אבא היא נפש יהודית שעמדה בהר סיני, והיא כלואה שם בעומק החושך, צר לה, כואב לה, היא מתייסרת נורא, היא מבקשת להיות במקום הנכון שלה, במקום בו אתה נמצא.
האם יודע אתה כמה היא כואבת כמה היא בוכה, כמה היא מסכנה ואומללה, תנסה בחודש הקורב לא לחשוב על האבא החיצוני רק לחשוב על הנפש המסכנה והמיוסרת שלו, כמה היא רוצה למצוא מנוחה במקום הנכון, ותבין שזה באמת הרצון הפנימי של אבא שלך, הרצון הזה כלוא ואין לו איך לצאת…".
מרן ראש הישיבה ברך את הבחור, והם יצאו ביתו הקדוש, בחוץ הרב ברוורמן והבחור מחליפים טלפונים והרב ברוורמן מבקש שכל התפתחות שיעדכן אותו.
מהר מהצפוי
לאחר חודש ימים מתקשר הבחור, "כן, עשיתי עבודה קשה מאוד עם עצמי, מה שאמר לי מרן, חשבתי רק על הנשמחה האומללה שלו, על הרצון שלה לברוח ולשבת איי שם ליד ארון הקודש ולהתרפק על התורה הקדושה, והיא בתוך מקום כל כך מטונף ומלוכלך…
וכך הגעתי היום לבית הסוהר, אבא ישב שם מאוד מסכן, הוא לא העז לחבק אותי וגם לא להושיט לי יד אחרי שפעם קודמת משכתי את ידי ממנו… אבל אני לא ראיתי אותו, אני ראיתי הר של רחמים, הר של מסכנות ואומללות, משהו שזועק מסוף העולם ועד סופו "הוציאני ממסגר נפשי להודות את שמך" ניגשתי אליו ממש בקפיצה וחיבקתי אותו. הוא התרומם, עד כמה שיכול היה עם ידיו האזוקות הוא ליפף את גופי וחיבק אותי, זה לא לקח קצת זמן, והרגשתי שכל בגדיי נרטבים מדמעות…
כשהשתחררנו זה מזה, הוא אמר לי בעיניים דומעות: תראה איזה עדין אתה, איזה אדם טוב אתה, איך התורה עשתה אותך בן אדם, איך הרבנים רוממו אותך. תגיד לרבנים שיבואו לעזור גם לי! הוא יודע שאף אחד לא יכול לעזור לו לצאת מהמקום עוד הרבה שנים, אבל הוא מבקש יציאה מהכליאה הפנימית בה כלואה נשמתו… רבי דוד, הפטיר הבחור, הבנתי ששינוי הגישה יעשה משהו, אבל לא חשבתי שבקצב כל כך מהיר.
מכאן נכנס הרב ברוורמן לתמונה, הוא החל לבקר את האסיר בתמידות, ללמוד אתו, וללמד אותו אורחות חיים, הוא עובר שינוי מפליג והתקדמות מפליאה בקרבתו לאלוקים.
הסיפור של כולנו
רבותי, סיפורו של האיש, ודבריו של מרן הרב שטיינמן זי"ע זהו סיפורו הכללי של עם ישראל. אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, הגה"צ רבי ראובן מלמד זצוק"ל ("תפילת חנה") מקשה את מה שכולנו מתקשים מהי אמירתנו: "אשר בחר בנו מכל העמים": הלא הקב"ה הלך לכל העמים, הציע להם את התורה והם סרבו לקבלה, ואנחנו בחרנו שכן לקבלה! – אם כך, אנחנו בחרנו בו, לא הוא בנו?!
אומר רבי ראובן: אמנם, אנו הסכמנו לקבל את התורה, אבל הפסוק מעיד כבר: "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ:" (תהלים קל"ה ד') – כבר בזמן אברהם אבינו בחר הקב"ה בו ובזרעו אחריו כ"ישראל לסגולתו", הקב"ה "בראנו לכבודו" – כבר בבריאתנו ברא בנו טבעים נוחים שיערב לנו לקבל את התורה!
אפילו ליהודי אחד
וכך אומרים חז"ל במדרש תהילים (קי"ט) 'בכם בחר ה' אלוקינו' אין כתיב כאן, אלא – 'בך בחר ה' אלוקיך'. אפילו אחד מכם חביב לפני הקב"ה מכל העכו"ם… לכך נאמר: 'בך בחר ה' אלוקיך' – הוא בחר בכם ואתם בחרתם בו".
ובסיעתא דשמיא נבאר: הקב"ה מכריז ואומר לכלל לישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם… כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם…" (דברים ז') – כלומר, יש כאן אהבה מיוחדת שהשם יתברך אוהב את בני האבות, הוא שומר את השבועה לאבות – אהוביו, ולכן בחר בנו. האם התנה זאת בכמות מסוימת שנהיה? לא ולא! וגם בהתנהגותנו לא התנה זאת, והעובדה שהוציא אותנו ממצרים ביד חזקה מוכיחה זאת, שהרי היינו שקועים במ"ט שערי טומאה.
אם כך, מדגיש המדרש, שהפסוק הזה שהקב"ה מכריז שבחר בנו – הוא בלשון יחיד: "כי בך בחר ה'" – וזה אומר, שגם אם היה מכל כלל ישראל רק אחד שהיה אומר "נעשה ונשמע" – היה הקב"ה עוזב את כל בני העולם ונותן לו בלבד את התורה, ובשבילו כדאי היה לבורא יתברך לברוא את כל העולם!
אם עם ישראל ששקוע כולו היה במ"ט שערי טומאה ותוך מ"ט ימים יכלו להגיע לדרגה של "ויחזו את האלוקים" ולשמוע דבר ה' בדרגת הנבואה הגבוהה ביותר, כל יהודי ויהודי יכול להגיע לדרגות גדולות ונצורות ולא משנה באיזה מקום הוא נמצא.