הרב טוביה פריינד
"וַיַּֽעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁ֔ה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות י"ח, י"ג)
פלאית ומאירה היתה דמותו של הגאון הנודע רבי דוד פיינשטיין זצ"ל מגדולי הפוסקים בארה"ב, ראש ישיבת 'תפארת ירושלים' וחבר מועצת גדולי התורה בנו בכורו של שר התורה, רבן ומאורן של ישראל, עמוד ההוראה, פוסק הדור מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, שגדל על ברכיו דלה והשקה מתורתו.
בספר 'שש באמרתך' מובא מעשה נפלא אודות רבי דוד זצ"ל: במנהטן, העיר הגדולה שבה חיו בעבר יהודים רבים – צדיקים, אדמו"רים וגדולי תורה – נשאר הגאון רבי דוד במלוא מחויבותו למורשת אביו. אף שרוב יהודי העיר כבר היגרו, סירב לעזוב את המקום שבו הקים אביו את ישיבתו, ביודעו שעזיבתו תסמן שקיעת חיי היהדות ברובע העסקים של ניו יורק.
מסופר כי היה לו קבלת קהל יומית – מקום בו באו אליו יהודים להתייעצות, לקבל ברכה, ולעיתים חיזוק רוחני. אך המרתק שבסיפור הוא היכן נערכה קבלת הקהל הזו: לא בביתו, לא בבית הכנסת, ולא אף בישיבה – אלא בחנות פיצה.
סיפור זה מתחיל כשבעל חנות פיצה פנה אליו בצער: 'אני מוכר פיצה כשרה, אך הלקוחות היהודים שלי מעטים. אם לא יהיה שינוי, אאלץ לבטל את ההכשר, ולא – אפשוט את הרגל'.
רבי דוד זצ"ל, שאישיותו נשאה את ערכי החסד והדאגה לרווחת חבירו, נחלץ לעזור. הוא קבע את קבלת הקהל שלו בחנות הפיצה, והאנשים שבאו לשמוע עצתו ולהתייעץ איתו התיישבו בין ריחות האפייה, תוך שהם רוכשים לעצמם פיצה.
במסיבת יום הולדת
בנושא זה נזכרת דוגמה נוספת לאופיו הנדיר של רבי דוד זצ"ל. ידוע כי בעלי מסעדות נוהגים לתלות על קירות המסעדה תמונות של אישים חשובים הסועדים אצלם. באחת המסעדות בניו יורק תלוי צילום של רבי דוד פיינשטיין יושב עם אדם מבוגר – תלמידי הרב התפלאו: מיהו היהודי המבוגר הזה ומה הביאו לסעוד עם רבם במסעדה?
התברר כי היה זה יהודי גלמוד נשאר לבדו. ביום הולדתו הראשון לאחר פטירת אשתו, נסע רבי דוד לביתו במשך זמן רב, כדי לברכו ולהקל על בדידותו ועצבותו. רבי דוד הציע לו: "בוא נלך למסעדה לחגוג את יום ההולדת שלך".
בעל המסעדה הופתע לראות את הרב המפורסם יושב בחברת יהודי זקן, ומיהר לצלם את המפגש המיוחד. התמונה הוצגה על קיר המסעדה, ומאז כל סועד שראה את התמונה ידע על חסדו הגדול של רבי דוד והחסד שגילה למבקש עזרה, גם במקום הכי בלתי צפוי.
חצי שנה שלא הכהתה את השמחה
סיפר אחיינו רבי שבתי רפפורט שליט"א: "פעם, בעת שהותו בארץ, באנו עם בני משפחתנו לביקור במעונו. ישבנו יחד, שוחחנו בלימוד ובהלכה, וכשהשיחה הייתה בעיצומה, קם לפתע והלך לחדרו. לאחר זמן קצר שב בידיו מעטפה ופנקס צ'קים, והתפלאנו לראות את כוונתו.
"להפתעתנו, הוא הוציא מהמעטפה את ההזמנה לבר-מצווה של בננו, שנשלחה אליו כחצי שנה קודם לכן, ופנה לרעייתו בבקשה לכתוב צ'ק כמתנת ברכה לחתן שהגיע לביקור. אז הבנו: במשך שישה חודשים שמר את ההזמנה, מצפה לרגע בו יוכל להביע את שמחתו עם הילד, ולהפגין אהבת ישראל ומסירות אמיתית בדרך הכי פשוטה וישרה – במתנה ליום חגו".
הזמנה מילתא היא
עוד סיפר אחיינו, כי פעם הגיעו אל רבי דוד זצ"ל הוריו של ילד הלוקה אוטיזם, לפני הבר מצוה שלו, בלב מלא דאגה ושאלות, לשאול האם בנם מחויב במצוות? והאם יקנו לו תפלין והיכן ובאיזה אופן יניחם? – הגאון רבי דוד בחן את המצב ברגישות ובדקדוק רב, שאל על מצבו הרפואי והייחודי, הקשיב לכל פרט, והעמיק בלבו ובתבונתו. לאחר בחינה מעמיקה השיב בחיוב, והוסיף הדרכה ברורה כיצד ומתי להניח את התפילין, על מנת להבטיח שהחינוך התורני והקשר עם מצוות ה' יתבצע כראוי, מתוך אהבה ודאגה אמיתית לנשמת הילד.
ההורים, מלאי הכרת הטוב והתרגשות, השאירו בביתו מכתב 'הזמנה' לבר-מצווה של בנם, מבלי שציפו לרגע שהרב יוכל להגיע. במשך כל החצי שנה שלאחר מכן נשא הגר"ד בליבו את ההזמנה, וזכר את הבקשה הפשוטה והטהורה, והמתין לרגע בו יוכל לשמח את הילד בעצמו.
ביום הבר-מצווה, הגיע רבי דוד זצ"ל והופיע בשערי האולם יחד עם רעייתו הרבנית, התקבל בשמחה ע"י הוריו והתיישב ליד חתן המצוות, והוסיף שמחה אמיתית וייחודית לאירוע. כל מבטו, חיוך ומילה שלו, העבירו חום, חיזוק ואור רוחני. ההורים ראו כיצד הגאון הגדול, אדם נעלה מכולם, מקדיש מזמנו ומלבו כדי לשמח את הילד ואת משפחתו, ומגיש בידיו מתנה יקרה – לא חומרית בלבד, אלא ברכה, חיזוק והשראה רוחנית – שמחה של תורה ומצוות.
לא רק שהאיר פנים והעניק שמחה לילד ולמשפחתו, אלא גם הציב דוגמה חינוכית לתלמידיו ולסובבים אותו. דרך מעשיו ניתן היה לראות את עומק האהבה והדאגה שלו לכל יהודי, גדולים כקטנים, ואת ההשקעה הרוחנית שמגיעה מתוך דאגה אמיתית לנפש האדם. תלמידיו של רבי דוד למדו ממנו, לא רק תורה ויראת שמים, אלא גם מסירות לב, ענווה, חסד אמיתי ודאגה לאחר, שהפכו למדריכים אותם בדרך התורה והחיים.
כך הפך רגע פשוט של בר-מצווה לחוויה של אור והשפעה רוחנית, שהותירה רושם עמוק בלב כל הנוכחים, והדגישה עד כמה רבי דוד זצ"ל חי בעולמו את עיקרי התורה והמצוות, בשילוב אהבת אדם ללא גבולות, חום לב, ודאגה אמיתית לנפשותיהם של יהודי ישראל.
אין תועלת בסיפורי גאונות
זכות היתה לנו כמה וכמה פעמים, לשמוע עובדות והנהגות מפי של מרן הגר"ד זצ"ל, כששוחחנו עמו אודות אביו מרן שר התורה רבינו משה פיינשטיין זצ"ל.
וכה סיפר לנו רבי דוד תחת אחד השיחים: "בימי שבתו בעיירת ליובאן, היה אבא מוסר שיעורים לבעלי הבתים בעיירה. הישיבות הקבועות ברוסיה נסגרו וננעלו על מסגר. באותו הזמן לא הרביץ תורה בישיבה. היו שם תלמידי ישיבה לשעבר ששמעו אצלו שיעורים. בדרשותיו לבעלי הבתים הוא ניסה תמיד לאמץ את רוחם, לחזקם בתקווה ולעודדם בייאוש ששרר בעקבות רדיפת התורה של השלטון הקומוניסטי.
אך בעיקר חפץ להמשיך את מסירת התורה לתלמידים שלא תשתכח תורה מישראל. חלק מדרשות אלה נדפסו בספר 'דרש משה'. עצם אמירת דרשות שכאלה תחת השלטון הקומוניסטי היה מעשה גבורה ומסירות נפש. והוא ראה בזה הדרך היחידה להקנות תורה לדורות, רק ע"י לימוד תורה בצורת 'ישיבה'. וכך נהג עד ימיו האחרונים".
רבי דוד אף הסביר כי הוא מבקש למקד את הדיבור אודות מידותיו וענוותנותו של רביו, ולא אודות גאונותו העצומה: "כשבאים להעלות זכרו של אבי זכרונו לברכה, יש להדגיש ולהתמקד יותר על מידת הענוה שלו ומידת החסד שהיה נסוך לכל אחד ואחד. גאונותו של אבי ידועה לכל, אדם שלא נתברך בכישרונות ולא ניחן בגאונות, או שאין לו את כוח ההתמדה, הדברים לא יתרמו כלום, כי מה יאמר ומה יענה: הלא אין בי מעלות אלו ומה יתרון יש בסיפור הגאונות?! אך בבאינו להעלות את המעלות הטובות שאדם גדול כמוהו ירד לדעתו של כל אחד ואחד, אהבתו לכל יהודי באשר הוא".
"במקום להרחיב את הדבור על גאונותו מלידה וזכרונו המדהימה של אבי זצ"ל, מוטב שנבחן את הדרכים בהן השיג את גדולתו בתורה, ומכך נלמד כיצד אפשר ליישמן אצל אנשים פשוטים כערכינו [כך התבטא הגר"ד על עצמו ברוב ענוותנותו. ט.פ.]. ובמיוחד לבחורי ישיבות הק' שזהו הזמן שקונים קנייני תורה.
קל לזכור מה שלמד
"אבי היה רגיל לומר שאדם יכול לשמור בזיכרונו את לימודו גם מבלי שיהיה לו כשרון וזיכרון טוב במיוחד. כשאדם מבחין ורואה בעיניו מחזה נדיר בלתי רגיל ושיגרתי, הוא יזכור את הדברים שראה לפרטי פרטים עוד רבות בשנים. אין צורך בשביל כך כישרון של זיכרון טוב כדי לזכור דבר שנתרשם ממנו עמוקות ונצרב בזיכרונו. כן הדברים בזכירת התורה שיש בזה מצות זכירה, מי שמשיג את הערך היקר של לימוד וזכירת התורה, ומענג על טעמו של כל הלכה, רעיון וסברא, ייווכח שקל לזכור ולהיזכר מה שלמד.
"ידוע בשם ה'חתם סופר' שהיה אומר: 'לא נתברכתי בזיכרון טוב במיוחד, אולם השקעתי זמן ומאמץ כה רבים בלימוד נושא כלשהו בתורה, שפשוט יהיה לי בושה לשכוח אותו…', אפשר, שאהבתו העמוקה של אבי זצ"ל לתורה, והכרתו הברורה שאין כל טעם לחיים בלעדיה, היה ביסוד כישרונו לזכור את מה שלמד, באותה רעננות כמו של זה שלמד את העניין בו ביום… בכל יום יהיו בעינך כחדשים אמרו חז"ל, וזה לפי הכלל, שדבר חדש אדם מתבונן ומתעמק בו יותר מדבר ישן, ועל כך כבר נאמר קשה עתיקא מחדתא".
כיצד נעשים רבי משה פיינשטיין?
עוד סיפר מרן הגר"ד אודות אביו הגדול: "אחד מתלמידיו בישיבה שהיה מקורב אליו ביותר אזר עוז ושאלו פעם, כיצד הפך להיות לגדול בתורה בזמנו ופוסק הדור. בהבחינו שהעלם הצעיר שאל את שאלתו בתמימות וברצינות, וכידוע שאבא זצ"ל, ענה לכל אחד ואפילו לילדים, ענה לו: "בר מזל הוא מי שניחן בכישרונות ברוכים, אולם עבודה מאומצת והתמדה הינם הכרחיים להצלחה בלימוד התורה".
"פעם בא אחד ממקורביו לביתו והביא אתו את בנו הצעיר כדי שיברכהו. כשהתעניין אבי זצ"ל אודות מצב הלימודים של בנו, השיב האב בסיפוק ובבת שחוק קל על פניו, כי: 'הוא לומד טוב מאד, ילד הכי מצטיין הוא בכיתה. המלמד שלו מצביע עליו שאם ימשיך להתעלות בדרך זו, הוא יגדל להיות רבי משה פיינשטיין השני…' הגיב אבי זצ"ל במלוא הרצינות: "מקווה אני שיהיה אפילו גדול ממני, אך עלי לומר לך, שהצלחה בתורה אינה באה בקלות. העיקר הוא לאהוב את הלימוד, לעמול קשה מאד ולא לבזבז אף רגע".
שלא להשחית את הנפש
"בהיותו אבי זצ"ל נער כבן בן תשע שנים סיים את המסכתות מסדר נזיקין וידע אותם על בוריים, וכשגדל והיה לבן אחת עשרה סיים את סדר נשים. לימוד זה היה בנוסף ללימודו בתלמוד תורה, כשאביו מלמד בחבורה אחת אותו ואת אחיו רבי שלמה ז"ל ורבי מרדכי הי"ד. הם למדו את המסכתות כולן דף אחר דף. אז.
"לפני הבר מצוה ביקר אבי בבית דודו הגאון רבי אליהו פיינשטיין זצ"ל, יחד עם אביו שהגיע עם אורח נוסף. כשנכנסו לחדר, נעמד הגאון רבי אליהו מלוא קומתו בפני אבי – שהיה נער צעיר, באמרו: 'לנער היודע שני סדרים בש"ס חייבים לעמוד!' בשמוע זקני הגאון רבי דוד את הדברים החוויר, שילח מיד את בנו הנער מן החדר בנזיפה, וציוה עליו שילך וישמש את האורח.
"כשסגר אבי את הדלת הספיק לשמוע את אביו קורא בגערה אל אחיו הגאון רבי אליהו וזעק מנהמת לבו ובחרדה: 'הנך מבקש להשחית את בני, להפכו לבעל גאווה, מדוע הנך עושה זאת?!' אוי אז כבר מגיל צעיר השתרש בנפשו של אבי זצ"ל משמעותה העמוקה של חובת הענווה והגנות ממידת הגאווה. אף שמסתמא ידע את כישרונותיו הברוכים שכילד ידע שני סדרים בש"ס, ברם אינו רשאי להחזיק שום טובה לעצמו".