מנקיי הדעת שבירושלים היה הגאון רבי אברהם משה גרוסמן זצ"ל. בין שלל מעלותיו, הצטיין רבי אברהם משה כ'בעל ביטחון' אמיתי, שחש באמת את יד ה' מלווה אותו, מחזיקה אותו בכל צעד ושעל. בכל עת הרבה לדבר על ביטחון בה' ולחזק את סובביו בכך.
כדי לחזק את בטחונו בה', נהג לא לנעול את דלת ביתו בלילות שבת. "לשבת יש זכות עילאית, השכינה שורה בעולם. אני בטוח בהשם, אין צורך לנעול את הדלת!" קבע.
לימים, התקיימה שבת 'שבע ברכות' לנכדתו הראשונה, והוא עמד לעזוב את ביתו בערב שבת למשך כל השבת. באותו זמן התחולל גל פריצות. במשך תקופה היו הגנבים פורצים ובוזזים מכל הבא ליד, כמעט מדי לילה. בעקבות זאת, ביקשה רעייתו כי יחרוג ממנהגו, וינעל את דלת הבית כשיעזבו אותו בערב שבת.
אולם רבי אברהם משה, רוח אחרת הייתה עמו, הפוכה בתכלית. "בדיוק עכשיו ניטוש את דרכנו?" הלהיב בפנים קורנות, "הרי עכשיו בדיוק הזמן לשים מבטחנו באבא שבשמים! אם בכל שבתות השנה איננו נועלים את הדלת, אבל ממשיכים לשמור על הבית בעצם נוכחותנו, הרי שבשבת זו – ניתנת לנו הזדמנות להפנים ולהטמיע ביטחון אמיתי, לא לנעול את הדלת למרות שאיננו נוכחים בבית בשבת. הרי זו ההזדמנות שלנו להתחבר לאבא, להישען עליו לחלוטין!"
רעייתו, שכבר הכירה את בטחונו המלא בה', נדבקה עד מהרה בהתלהבותו וניאותה להסכים לכך. הם נסעו לשבת שעברה עליהם בטוב ובנעימים, אולם כבר בדרך חזור הביתה, ליבה ניבא לה רעות…
"יש לי תחושה שגנבים ביקרו בביתנו", לחשה, "אינני מעזה לעלות הביתה ראשונה. אינני רוצה לראות את המחזה הנורא בעצמי, אם אכן קרה…"
ורבי אברהם משה? בטחונו לא סר ממנו. "אבא שבשמים שומר עלינו, רק הוא. אנחנו עם אבא!" הכריז בגאון, ועלה הביתה יחד עם בנו בצעדים קלים…
אולם כשהגיעו לקומת ביתם, נחרד הבן. אין מה לטעות. היו כאן גנבים, ביקרו גם ביקרו. צירי הדלת היו עקורים ממקומם, הדלת עמדה באלכסון מובהק, סדק רחב נפער בין הדלת למשקוף. מישהו התפרץ פנימה…
הבן נזעק. "אוי, אבא, תראה מה קרה, הגנבים ביקרו אצלנו!" צעק באימה. הוא חשש להיכנס פנימה, להיווכח בעיניו מה נשאר, אם נשאר ואיך נשאר…
אולם האב היה רגוע ושלו, בטוח בה', שאנן כתמיד. "אבא שבשמים שומר עלינו. אני סומך עליו, רק עליו. אם מגיע לנו נזק – נקבל אותו באהבה, אבל אני חושב שאבא שבשמים אינו רוצה להזיק לנו, ולכן לא ניזוקנו באמת. המתן קמעא ונראה…"
הם פתחו את הדלת, לבו של הבן הולם בפראות, לבו של האב רגוע כתמיד. נכנסו הביתה, ו…
כלום!
הוויטרינה ניצבה על מקומה, אפילו גביעון לא נע. במגירה בחדר השינה כל התכשיטים היו במקומם, אף עגיל לא זע. הבית כולו נראה בדיוק כפי שעזבוהו. ידם של הגנבים לא פגעה ולו במגבת או בנייר טישו!
"פלאי פלאות!" זעק שוב הבן, ורץ לדווח לאמו, שהמתינה למטה בסבלנות. "הגנבים היו בבית, הדלת נעקרה מציריה, הם נכנסו פנימה וגם יצאו, אבל הם פשוט לא נגעו בכלום, לא לקחו דבר, לא שברו פריט. הכול ניצב על מקומו בשלום. איני מבין איך הדבר ייתכן…"
והאב, רבי אברהם משה, נענה ואמר: "האומנם לא תבין איך הדבר ייתכן?! הרי בורא עולם שומר עלינו ואל ביתנו. וכי חשבת שגנב יכול לגנוב כשבורא עולם שומר? הלא הוא ניצב פה, אני חש זאת, אני מרגיש אותו, אני בטוח בו. הניתן לגנוב ממני?!
העובדה שגנב נכנס הביתה ולא גנב מאומה – תיתכן; מה שלא ייתכן הוא שגנב ייכנס לבית של מי שבוטחים בבורא, ויוכל לחולל שם נזק מכל סוג שהוא. הדבר הזה לא ייתכן, כי כשחיים את נוכחות אבא שבשמים בחיינו; כשחשים את יד הבורא עימנו – ידיו של הגנב קשורות, עיניו סומות. גם אם יתפרץ פנימה – לא יוכל לעולל מאומה!"
רבי אברהם משה סיים את דבריו, ועבורו ועבור בני ביתו היה זה שיעור חי בביטחון מלא בה' – כיצד הוא נראה ומה הוא מחולל. מה שמפתיע הוא שלימים התבררה הסיבה:
כעבור תקופה קצרה, נלכדו הגנבים בידי המשטרה ונחקרו. נודע כי הסיבה לכך שלא נטלו דבר מבית הגרוסמנים הייתה בדיוק לכן – לאחר שעקרו את הדלת מציריה הם גילו שלא הייתה נעולה, הסיקו שבעל הבית בסביבה, ומיהרו להימלט… התברר שאותה פעולה שעלולה להיחשב כמותירה פרצה קוראת לגנב – היא ששמרה על הבית! כן כן, הביטחון המופלג שהוביל לאי נעילת הדלת – הוא שהניס את הגנבים בלי שגנבו דבר!
סיפור זה – שהובא בספר המדהים 'אוצרותיהם אמלא' מאת הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א – אין מטרתו לעודד אי נעילת דלתות. כל אדם מחויב בהשתדלות ועליו לשמור על ביתו. אבל יש בו גילוי עצום ומהדהד:
ככל שמידת הביטחון בה' גדולה יותר, כך היא באמת מגנה, שומרת ומיטיבה. ככל שאדם מפנים אל לבו את הביטחון; ככל שאדם חי בעולם של אמונה תמימה; ככל שאדם חש כי ידו של ה' עמו, הולכת אתו, מבטחת אותו – כך יגלה כי בורא עולם באמת אתו, שומר עליו, מסדר לו את העניינים, דואג לו, והוא באמת יכול להיות רגוע…
יהודים יקרים, יש לנו אבא גדול וחזק, עוצמתי וכל יכול. מה שכדאי לנו כל כך לעשות הוא להיות רגועים ושלווים, להישען עליו ולבטוח בו. וככל שנעשה זאת יותר; ככל שנחיה בתוכנו את העובדה הזו – כך נזכה לראות באמת את ידו עימנו, וחסדו לא ימוש מאיתנו!
(הביטחון שלי)