"כשאני מתקרב לעבר השוק, הם כבר אומרים זה לזה: 'ר' איצ'ה מאיר מגיע', הם נעמדים בפני, מנידים ראשם בכבוד לעברי ומברכים אותי ב'בוקר טוב' משום שהם רואים בי תלמיד חכם ודמות רבנית. בכך זוכים הם בכל יום לייקר את התורה…"

הרב אברהם פוקס

"כִּי קָרוֹב הוּא" (שמות י"ג, י"ז)

מגיד המישרים רבי יחיאל צוקר מביא בספרו 'להאיר' מוסר השכל נפלא על גודלו וכוחו של מעשה אחד קטן כפי שלימדונו רבותינו: מעשה בגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהוזמן לברית אצל תלמיד. אחד מתלמידיו הזמין מונית ונסע יחד עמו, וכשנכנסו לרכב ראו בפתק את שם הנהג והבינו שיהודי הוא. כשראה הנהג דרך המראה את רבי יצחק, שפניו כפני מלאך, מיד חבש את כובעו על ראשו, לאות כבוד. אמר הרב הוטנר לבחור שליווהו: "אינך יודע לאיזה עולם הבא זכה יהודי זה בעקבות מעשהו…". לתמיהת הבחור סיפר לו רבי יצחק את המעשה הבא:

האדמו"ר הזקן מגור, בעל ה'חדושי הרי"ם' זי"ע, היה נוהג בכל בוקר לטבול במקווה הרחוק מביתו מרחק של מהלך ארבע דקות, אך הוא הקיף את הדרך סביב סביב והיה הולך דרך של למעלה מעשרים דקות! תמה הגבאי מאוד על מנהגו, אך לא העז לשאול אותו על כך, עד שיום אחד לא יכול היה עוד להתאפק, ושאלו מדוע מאריך הוא את הדרך?

אמר לו הרבי, כי בדרך הארוכה יש שוק, בו עובדת קבוצת יהודים שאינם יודעים קרוא וכתוב. ליהודים הללו אין כל ידע ביהדות, הם לא לומדים תורה ולא מקיימים שום מצוה.

"כשאני מתקרב לעבר השוק", סיפר האדמו"ר, "הם כבר אומרים זה לזה: 'ר' איצ'ה מאיר מגיע', וכשאני כבר קרוב למקום מושבם הם נעמדים בפני, וכשאני ממש עובר על ידם, הם מנידים ראשם בכבוד לעברי ומברכים אותי ב'בוקר טוב' משום שהם רואים בי תלמיד חכם ודמות רבנית. בכך זוכים הם בכל יום לייקר את התורה, ונוהגים כבוד בתלמיד חכם, בזכות כך יזכו הם לחיי עולם הבא!".

"מבין אתה", הסביר רבי יצחק הוטנר לתלמידו, "היהודי הזה, נהג המונית, אשר הניח כובע לראשו כדי לבטא הערכה וכבוד לתורה, עבורו נחשב המעשה הזה לגדול מאוד מאוד, וכבר קבעו חכמינו (מגילה ג:) כי כבוד תורה עדיף מלימוד תורה, ובזה שאדם מייקר את התורה, הוא קונה לו זכות לחיי עולם הבא".

"אינני מבין", חשב ה'בית הלוי' לעצמו, "הלא מספרים על רבי יצחק בלאזר שהוא אחד מגדולי ישראל. והנה כעת לא ניכרה עליו חכמה וחריפות המח. אני חייב לדעת מי באמת, הבן אדם הזה"

"וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות י"ד, י"ד)

בספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות מסופר מעשה נורא על רבי יצחק בלאזר זצ"ל, שהשתתף פעם באסיפה של הרבה מגדולי ישראל, ובראשם הגאון בעל 'בית הלוי' זצ"ל, רבה של בריסק.

פתח בעל בית הלוי ואמר: "כבוד הרבנים הגאונים, יש לי קושיה חמורה שברצוני להציג בפניכם". הוא ציטט את דברי הגמרא במקום אחד, והראה כי הם נסתרים מגמרא אחרת במקום פלוני, קושיה! התחילו הרבנים להתפלפל ביניהם, זה מיישב וזה סותר, מלחמתה של תורה.

האספה נמשכה למעלה משעה, וכל אותו זמן ישב רבי יצחק בלאזר בשקט, לא דיבר מילה, לא ניסה לחוות דעה בענין, כלום! הרב מבריסק הביט לעברו מדי פעם, לראות אולי יגיב – אבל שום דבר, רבי יצחק נותר דומם. בסופו של דבר, הרב מבריסק אמר שני תרוצים על הקושיה, כולם היו מרוצים מהקושיה ומהתרוצים, והאסיפה נגמרה.

בדרך הרהר הרב מבריסק במה שארע באסיפה. "אינני מבין", חשב לעצמו, "הלא מספרים על רבי יצחק בלאזר שהוא אחד מגדולי ישראל, בעל מח חריף. והנה כעת, באסיפה, לא ניכרה עליו, לא חכמה ולא חריפות המח. אני חייב לדעת מי באמת, הבן אדם הזה".

כשהגיע לביתו ביקש שיביאו את ספרו של רבי יצחק בלאזר, פרי יצחק, פתח את הספר ומצא שם את הקושיה שהקשה, וגם שני התרוצים שתירץ היו כתובים שם. נישק הרב את הספר ואמר: "גדלות בתורה יש לאדם זה, אבל יותר מכך גדול הוא במידת הענוה!".

 

יום אחד, סיפר המאבטח לילדיו, עובר לידי אדם הדור פנים עם זקן לבן. הוא ניגש אליי ואומר לי: 'אתה אדם חשוב'! חשבתי שהוא בא לצחוק עלי

"הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי" (שמות ט"ז, ד')

סיפר הסופר המפורסם הרב משה מיכאל צורן שליט"א בגיליונו הנפלא 'קול ברמה': לפנינו סיפור רב הוד שסופר לנו אישית ע"י מגיד המישרים הגאון רבי יעקב שיש שליט"א. אמנם הכל מכירים את חיוכיו שובי הלב של מרן המרא דאתרא הגר"י זילברשטיין שליט"א, המקבל במאור פנים כל יהודי באשר הוא, ונותן מחמאות על ימין ועל שמאל, אך סיפור זה יוצא מגדר הרגיל:

אחד מתלמידיי בישיבת 'כפר גנים', סיפר לי על קורותיו של אביו ע"ה והאופן בו זכה להתקרב לתורה ולמצוות, עד שהקים משפחה חרדית לתפארת.

לאחר שניסה כמה עבודות, החל אביו של אותו בחור לשמש כמאבטח, וחברת האבטחה שיגרה אותו לת"ת 'אהל תורה' ברמת אלחנן. האיש ישב ב'בודקה' הניצבת בשער הת"ת, ואיבטח את התלמידים. יום אחד, סיפר המאבטח לילדיו, עובר לידי אדם הדור פנים עם זקן לבן. הוא ניגש אליי ואומר לי: 'אתה אדם חשוב'!

חשבתי שהוא בא לצחוק עלי, וכי אני, אדם חילוני היושב בסך הכל כמאבטח בפתח תלמוד תורה – ראוי להיקרא אדם חשוב? אבל הזקן ההוא אמר את הדברים בנעימות פנים שאי אפשר לתאר, וחזר, ואמר, והלך לדרכו.

לאחר כמה ימים חזר שוב הזקן ההוא וניגש לבודקה שלי ואמר 'אתה אדם חשוב'! הפעם כבר העזתי לשאול אותו למה הוא מתכוון, ויסביר לי במה מתבטאת חשיבותי, והוא הסביר:

'הלא בזכותך, ובגלל האבטחה המסורה שלך, יושבים כאן מאות תלמידים ולומדים תורה בהשקט ובטח. אתה יודע איזו זכות עצומה זו'?

משהלך הזקן לדרכו, התעניינתי מי הוא ומה הוא, ושמעתי שמדובר ברבה של השכונה, ובאדם גדול מאוד, שגדלותו מתפרסת על פני כל העולם, ובמשך כל היום הוא עסוק במתן תשובות ופסקי הלכה לשואלים מכל רחבי תבל, הלא הוא המרא דאתרא הגר"י זילברשטיין שליט"א.

תדהמתי, אפוא, גדלה עוד יותר – ואמרתי לעצמי: אם אדם גדול כזה מוצא לנכון לגשת אלי ולומר לי שאני אדם חשוב, אות ברור יש בכך שדרך התורה היא הדרך הטובה ביותר, המביאה את האדם לכל הדברים הטובים.

למחרת הגיע המאבטח (תושב פתח תקווה) לחיידר כשהוא חבוש כיפה. במקביל פנה אל המרכז התורני של הגר"א פויפר בפתח תקווה, וביקש ללמוד תורה. בתוך זמן קצר הפך האיש לבעל-תשובה גמור, ושלח את ילדיו (ביניהם אותו תלמיד המספר סיפור זה לרב שיש) למוסדות תורה, וכל הבית שלו לבש פנים אחרות מקצה לקצה.

 

אותו ברוך מרדכי 'שליימזל' היה וכמעט שלא שקעה החמה נזכר הלה לבוא הביתה, אמר לו הבעל הבית מתוך כעס גדול: בהמה, בהמה. אף המשרת שהיה נער 'לא נשאר חייב' והחזיר לו תשובה: אתה.. אתה…

"וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" (שמות ט"ו, כ"ז)

הרה"צ רבי אלימלך בידרמן הביא ב'באר הפרשה' שגם אם אדם כבר דיבר מה שאינו ראוי לדבר, עדיין אין זה מאוחר, כי בכל עת יש בידו לתקן את אשר עיוות.

בהגדה של פסח עם פירושו של הבן איש חי, מובא מעשה באיש שהיה לו נער צעיר משרת ונקרא בשם ׳ברוך מרדכי הירש׳. בערב פסח כשכבר כל ביתו של בעל הבית היה מוכן ומצוחצח לקראת ליל הסדר. נוכח בעל הבית שעדיין לא הכינו את החרוסת, וע"כ שלח את משרתו אל השוק להביא לו תמרים ואגוזים ושאר דברים הנצרכים לחרוסת.

אבל אותו ברוך מרדכי 'שליימזל' היה וכמעט שלא שקעה החמה נזכר הלה לבוא הביתה, אמר לו הבעל הבית מתוך כעס גדול: בהמה, בהמה. אף המשרת שהיה נער 'לא נשאר חייב' והחזיר לו תשובה: אתה.. אתה…

הבעל הבית תפס את עצמו שלא נהג כשורה בבזותו כל כך את המשרת, רצה להמתיק את דינו, הצדיק את עצמו. ואמר לו כוונתי הייתה לשאול אותך בראשי תיבות של תיבת בהמה: ברוך הירש מה הבאת. אמר לו המשרת אף אני כמותך כיוונתי לענות לך בראשי תיבות של תיבת אתה – ׳אגוזים תמרים הבאתי׳, לעשות מהם חרוסת. ובזה מתיישב לשון הקרא (משלי יח כא) 'מוות וחיים ביד הלשון׳, תמוה קצת מדוע לא התחיל ב'חיים' ורק במות, אלא שבא לומר, אף אם כבר דברת רע המרומז במות. עדיין יש בידך לתקן להפכו ל'חיים' בהמתקת דבר כל שהוא.