"וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִֽימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ב)
בתקופת לימודו בכולל 'חזון-איש', כאמור, נתוודע המחנך הנודע הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל, לדמותו הנישאה של גאון ישראל וקדושו, מרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, בעל ה'חזון איש', באמצעות תלמידיו החשובים – חכמי הכולל.
מיני אז דבק בו בכל נימי נפשו ומאודו, ושמו לרבו מורה-דרכו בכל משעולי החיים. שאל בעצתו בכל דבר קטן כגדול, בנושאים אישיים, הלכתיים וחינוכיים, ודבריו והוראותיו היו בעיניו כצו-עליון.
החל משנת תש"ט, עם בואו להתגורר ברחוב ברטנורא 11, מרחק הליכה של דקות בודדות מביתו נאווה קודש של ה'חזון איש' [המוכר כיום כת"ת 'תשב"ר' ברחוב חזון איש], הפך הוא להיות בן-בית בהיכלו. הוא התפלל בקביעות במניין 'שחרית' כותיקין שהתקיים מידי בוקר עם הנץ החמה בביתו, וכן בתפילות מנחה ומעריב לעיתים קרובות, ולאחר התפילות היה שוטח באופן תכוף את שאלותיו וספיקותיו בפני ה'חזון איש'.
כך זכה לדלות מבאר תורתו ויראתו במידה גדושה, ולהביט ולהתבונן מקרוב אחר הליכותיו והנהגותיו, ולמד מהן לקח דרכי תורה ויראת-שמים.
אני כן הייתי אגואיסט
לעת זקנותו פגש פעם רבי משה יהודי מבוגר בבני-ברק שהיה גר בשנותיו הצעירות סמוך ל'חזון איש', וביניהם התפתחה שיחה אודותיו. רבי משה שאלו בהתעניינות – האם כשכן של ה'חזון איש' היה מנצל את ההזדמנות להיכנס אליו מפעם לפעם? והלה השיב: "אני ריחמתי עליו, הרי כל כך הרבה אנשים הטרידוהו, אז הלב שלי לא נתן לי להיכנס אליו ולהטרידו".
כאשר אותו יהודי הלך אמר רבי משה לנכדו, כי הוא איננו מסכים איתו, וכי הוא סבור שכאשר ישנה אפשרות לזכות לשהות במחיצתו של גדול הדור חכימא דיהודאי אין מקום לערוך חשבונות, ויש לנצל ולקבל ממנו ככל האפשר. כמובן, בצורה נאותה וראויה, ולא חלילה להטרידו שלא לצורך, אולם כל אימת שעולה על הפרק שאלה המצריכה הכרעה של אדם גדול אין להימנע מלהיכנס אליו בגלל אי נעימויות וחשבונות כאלו ואחרים.
הוא התבטא אז על עצמו בחיוך: "אני כן הייתי אגואיסט, וכן הייתי נכנס ל'חזון איש' מתי שרק יכולתי, והמטען שקיבלתי ממנו נסך בי עוז ותעצומות בעבודת ד' לכל החיים".
באימה וביראה
יחד עם זאת, העיד פעם רבי משה על עצמו ברגע של גילוי לב, כי למרות שזכה להסתופף בצילו של ה'חזון איש' על בסיס יום-יומי ממש, ולמרות יחסי הקרבה והחיבה להם זכה ממנו, הרי שרגשות החרדה והאימה מהדר גאונו לא עומעמו ולא כהו בקרבו כהוא זה.
למין היום הראשון שבו דרכו כפות רגליו על מפתן ביתו, ועד ליום הסתלקותו לשמי רום, בכל פעם מחדש כאשר היה ניצב למולו היתה תוקפת אותו אימה וחרדה של ממש, וכל גופו היה רותת, פשוטו כמשמעו.
עד כדי כך, שהיו פעמים שהוא פשוט איבד את לשונו ולא הצליח להיזכר מה היתה השאלה שבעבורה נכנס לפני ולפנים. כאשר התופעה הזאת חזרה ונשנתה הוא החל להעלות את שאלותיו ולבטיו על גבי הכתב מראש, וכך הציג אותן בפני ה'חזון איש' בצורה ברורה כמתוכנן, בלי להתבלבל או לשכוח.
רבי משה ציין והדגיש, כי זאת למרות שה'חזון איש' מטבעו היה נעים ונינוח מאד, ומעולם לא הטיל אימה סביבו. ולהיפך, הוא קיבל תמיד את כולם בסבר פנים יפות, וחיוכו המתוק היה מוצק בקצה שפתותיו כסדר. אפילו ביום-הכיפורים כאשר פניו היו חיוורות מאימת הדין, ובתשעה באב שהוא יום של אבל וצער, חיוכו העדין לא מש מפניו הקדושות.
אך כנראה קדושת-התורה ויראת-השמים שחפפו עליו ומילאו את כל יישותו יצרו הילה של הדרת-קודש, ומן רגש נאדר מאין כמוהו, שהשפיעו על כל מי שעמד בד' אמותיו…
לאחר שנים, כאשר רבי משה שמע פעם ביטוי מופלא בשם הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל שאמר: "כשהיינו אצל ה'חזון איש' הרגשנו שבטל מאיתנו כח הבחירה!"… נהרה נשפכה על פניו. הוא הזדהה עמוקות עם הביטוי הזה, והגיב בהתרגשות: "הא! רבי חיים מגדיר זאת כל כך אמיתי ומדוייק!…
אכן, כאשר עמדנו מול ה'חזון איש' הרגשנו שאנו נמצאים בעולם אחר לגמרי. מין התנתקות רגעית מן העולם החומרי תחלואיו ומשוגותיו"…
נאמנו ועושה דברו של ה'חזון איש'
רבי משה זכה לנשיאות חן מיוחדת בעיני ה'חזון איש'. לאחר שעמד על תכונות יושרו ואמינותו, ויראת-השמים שמנחה את דרכו, הוא מינה אותו לשליחו לטפל בכמה עניינים שונים ורגישים, עתים בגלוי ועתים בסתר, ורבי משה מצידו ביצע את שליחותו בנאמנות ובשלימות.
לעת זקנותו של רבי משה, כאשר הוא ביקר פעם במעונו של שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל לרגל שמחה משפחתית, רבי חיים יצא מגדרו לכבדו. הוא לא רצה להתיישב לפני שרבי משה ישב, ואילו רבי משה מצידו כמובן התעקש שלא לשבת לפני שרבי חיים ישב במקומו. כך הם עמדו ודנו ביניהם כמה רגעים מי ישב ראשון…
רבי חיים שראה את הנוכחים מחייכים נוכח המחזה כיצד שני תלמידי-חכמים מהדרים ומסלסלים זה בכבודו של זה – הוא החווה באצבעו על רבי משה ואמר במילים מדודות וקצרות כדרכו: "כשאני הייתי עוד בחור צעיר אצל ה'חזון איש', הוא כבר היה מבאי ביתו ועושי דברו"…
החיילים ההונגרים
התבטאות מופלאה נשתמרה בידינו מפי קודשו של מרן הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, אודות אותה חבורה מופלאה – "עושי דברו" של ה'חזון איש', על ידי בן-ביתו ומקורבו הגדול רבי דויד'ל פרנקל זצ"ל:
היה זה כמה שנים לאחר פטירתו של ה'חזון איש', הרב מבריסק זצ"ל שבת שבתו בבני-ברק, לרגל שמחת שבע-הברכות לבנו הגאון רבי מאיר זצ"ל.
בליל שבת לאחר הסעודה שנערכה באולם 'וגשל' הידוע, רבי דוד התלווה אל הרב מבריסק בעת ההליכה שעשה לצורך בריאותו. הרב צעד לאורך רחוב עזרא דאז, המוכר כיום כרחוב חזון איש, ובאמצע הדרך שאלו רבי דוד: "נו, מה הרב אומר על בני-ברק של החזון-איש'?"… כוונתו היתה על אוירת השבת המורגשת ברחובות העיר. בשונה מירושלים, שם נראו מידי פעם חילולי שבת בפרהסיה למורת רוחו של הרב.
הרב מבריסק השיבו בשאלה מיניה וביה: "מי היה גדול יותר – רבי חיים עוזר בוילנא או ה'חזון-איש' בבני-ברק? ואם כן מדוע רבי חיים עוזר לא עשה את וילנא כמו שהחזון-איש עשה את בני-ברק?"…
רבי דוד שתק, והרב מבריסק השיב כך: "די תשובה איז, ווייל רבי חיים עוזר האט נישט געהאט די אויברלנדער יידן און די הונגערישע סאלדאטן וואס דעם 'חזון איש' האט געהאט אין בני-ברק"… ["התשובה היא, שלרבי חיים עוזר לא היו את היהודים ה'ייקים' השמרנים והחיילים ההונגרים שהיו ל'חזון איש' בבני-ברק"…], והחל הרב למנות אחדים מהם בשמותיהם, ואת רבי משה טורק בתוכם.
בהזדמנות מסוימת אף זכה רבי משה להורמנא נדירה מבעל ה'חזון איש', עדות ישירה מפיו על יראת-השמים שקיימת בו. כן העיד בימי השבעה רבי אהרן ישעיהו רוטר שליט"א, בעל ה'שערי אהרן' ומתלמידיו החשובים של ה'חזון איש', ששמע בשעתו מבעל-המעשה: היה זה כאשר נכנס אברך תושב בני-ברק והתאונן בפני ה'חזון איש' על בנו שצצו אצלו לאחרונה הפרעות מסויימות והוא חושש על עתידו הרוחני? ה'חזון-איש' חשב לרגע והשיבו: "תשלח אותו לתל-אביב ללמוד אצל רבי משה טורק, אצלו הוא יוכל לרכוש יראת-שמים"…
ארחות אי"ש האלוקים
רבי משה כדרכו לא החזיק טובה לעצמו, ואת מה שזכה לראות ולספוג במחיצתו של ה'חזון איש' סיפר תמיד בערגה ובהתרפקות במרוצת השנים באוזני תלמידיו וצאצאיו, ובאוזני כל מי שבא לפניו וביקש להתחמם כנגד אורן של צדיקים ולהבעיר לבו באש קודש שלהבת י-ה.
הוא היה מומחה לתאר ולהעביר את הדברים כצורתם וכלשונם, אפילו במנגינה שיצאו מפיו הקדוש של ה'חזון איש', ובאופן חי ומקיף, והשומעים חשו כאילו תמונה חיה נפרשת כנגד עיניהם:
הוא סיפר תמיד על גודל עמלו ויגיעתו בתורה של ה'חזון איש' עד כלות הכוחות ממש. לפי תיאורו, היה זה מחזה נפוץ לבאי-הבית לראותו שקוע בתורה בשקיעות נוראה עד שלא היה מרגיש כלל שנכנסים אל החדר ועומדים בסמוך אליו ממש.
"זהו, נגמרו הכוחות"
בימי הקיץ החמים הוא היה לומד במרפסת הבית, והעוברים ושבים יכולים היו לראותו מסתובב לאורכה ולרוחבה של המרפסת כשהוא אחוז שרעפים, שקוע כולו בעומקה של סוגיא.
כאשר סיים את עיונו העמוק לפעמים היה באפיסת כוחות מוחלטת, והיה מפיל את עצמו אין-אונים על הספסל שהיה מונח בצד המרפסת. לא פעם אירע שמרוב מאמץ הוא נאלץ להפיל את עצמו על הריצפה במרכז חדר לימודו, מחוסר כח לפסוע כמה פסיעות בודדות עד למיטה. תוך שאומר: "זהו! נגמרו הכוחות!"…
גם עבודת התפילה של ה'חזון איש' חרטה ברבי משה רושם בל-ימחה. רבי משה תיאר איך התפילה סחטה ממנו את לשד תמצית כוחותיו. בדרך כלל בעת התפילה הוא היה ישוב לכיוון המזרח כשפניו כלפי הקיר, ולא יכלו לראותו בעת שמתייחד עם קונו בתפילה, אך בחלקים מסוימים של התפילה יכלו המתפללים לשומעו היטב.
לדוגמא, בקריאת-שמע בשחרית וערבית הוא היה מאריך זמן ארוך מאד בפסוק הראשון, והיה מסיים כאשר הציבור כבר אחז בסוף קריאת שמע, ולאחר שסיים היה נשען על המשענת באפיסת כוחות. תנועה זו לימדה עד כמה התאמץ להתרכז ולהתעמק בקריאה.
כמכונת כביסה של 'זוהר'
בתפילת שמונה-עשרה, תיאר רבי משה, היה ה'חזון איש' מתפלל בעיניים דומעות ובהתרגשות גדולה, ולמרות שהיה עומד יציב וללא תזוזה כלל, החליפה והטלית שלו נעו וזעו קלות מחמת הרעד שאחז בגופו. ["אתם מכירים מכונת כביסה של 'זוהר'? כאשר היא פועלת אז היא רועדת ממש אבל נשארת לעמוד במקומה. כך ה'חזון איש' אמנם נשאר לעמוד ישר אבל הבגדים שלו זעו ונעו קלות" – כך תיאר בשפתו].
היה זה פרט שגילה טפח על להט האש הגדולה שבערה בתוככי פנימיותו של ה'חזון איש' בעת התפילה.
על קדושתו המופלאה היה רבי משה מספר את ששמע בשעתו בביתו ממשמשיו הנאמנים: היה זה כאשר נאלץ פעם לעבור ניתוח פולשני, והרופא הורה לו בתחילת הטיפול לשכב על גבו. הוא כמובן ציית להוראה ללא אומר ודברים, אך מיד בתום הטיפול, כשחושיו מעורפלים וסמי ההרדמה עדיין לא נמוגו כליל, הוא התגבר כארי והסתובב על צידו מחשש אפרקדן. הרופא נדהם והשתומם לראות מחזה שכזה…
ופעם היה רבי משה נוכח ועֵד לרוח-הקודש גלויה שהופיעה על ה'חזון איש': היה זה כאשר נכנס אליו בעל פרדס מכפר-סבא שרבי משה הכירו היטב, בהיותו מסייע לתנועת הנוער האגודתי בשנותיה הראשונות.
לאותו יהודי היו שבע אחים ואחיות על אדמת אירופה בזמן מלחמת העולם השניה, ומאז פרוץ המלחמה לא קיבל מהם כל מידע או אות חיים. בתום המלחמה כאשר החלו להתברר מימדי ההרס והחורבן המזוויעים שחוללו הגרמנים באירופה, הוא ניגש ל'חזון איש' ושאל – האם מוטל עליו לומר 'קדיש' על סמך ההשערה שהם נפטרו?
ה'חזון איש' השיבו בשלילה מוחלטת: "חס וחלילה! לא עושים דבר כזה!"… הלה יצא מביתו של ה'חזון איש' נבוך מעט, שכן תשובתו היתה בניגוד להיגיון הפשוט, ובניגוד למה שהשיב לאחרים בשאלות דומות.
"ומה התברר לבסוף?", סיים רבי משה בהתרגשות, "כל שבע האחים והאחיות שלו זכו לעלות ארצה בריאים ושלמים, כל אחד בדרך נס אישית ומופלאה משלה. אלו דברי נבואה ורוח-הקודש מפורשים שיצאו מפי קודשו של ה'חזון איש'!"…
('לדמותו של מחנך' – הרב בנימין גינזבורג)