הרב משה מיכאל צורן
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות יג, ח)
כמה וכמה פעמים הזדמן לנו לשמוע ממרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאמר שהמצב בו נתון הדור שלנו מחייב גישה חינוכית שונה ממה שהיה מקובל בדורות הקודמים. הסיבות לכך הן רבות, ולא נאריך בזה עתה, רק נדגיש את דברי מרן זצ"ל שאמר שכיום אי אפשר לחנך את הדור הצעיר ביד קשה, לא בכפייה ובאילוצים, ובוודאי לא במכות ובהענשה.
מאידך, הוסיף מרן ה'אילת השחר' זצ"ל, אי אפשר לגשת אל מלאכת החינוך בצורה חברית, כשהאבא משפיל את עצמו לדרגת־חבר של הילד. גם הנהגה זו עלולה להרוס את המרקם החינוכי של תורתנו הקדושה, שקבעה שהבן צריך להרגיש מורא כלפי אביו.
הלא כך נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ו סעיף י"א): 'אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, לא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהן, כדי שתהא אימתו מוטלת עליהן וילמדו ממנו מהרה'. וכמה רעות יצאו כבר מהנהגה זו שמקורה בחינוך שאינו מכפיף את עצמו לחוקי התורה, רח"ל.
לכן, למרות הקירבה שצריך להרגיש כלפי הבנים והחניכים, יש לשמור מאידך גם על מרחק־מה, כדי שהחניך לא ירגיש שהאבא או המלמד הם חברים שלו.
הדרך היעילה ביותר לחינוך הילדים, קובע ראש הישיבה, היא על ידי הדוגמא האישית של המחנכים וההורים גם יחד…
לכבד ולא להשפיל
היסוד השני, שהוא מחויב־המציאות בתקופתנו, הוא להעניק אהבה וחום לתלמיד. המחנכים של ימינו צריכים להקדיש תשומת לב גדולה ל'חמימות' בחינוך, דהיינו להשקיע בתלמיד חום ואהבה ללא גבול, וכשהחניך יראה זאת ויבחין שהרב אוהבו באמת, כְּאָב רחום וחנון, ודואג לכל צרכיו, ומיטיב לו ככל יכולתו, יש אכן סיכוי שהוא יתחנך בצורה שאנחנו רוצים בה. וכשמדובר בהורים, הרי הרגשת־הקירבה לילדים מְסוּכָה בדמם ובבשרם של כל זוג הורים באשר־הם.
הדברים הללו מוּכחים כיום על כל צעד ושעל.
וכמובן, שאסור לבזות את התלמיד בשום אופן שבעולם. גם אם צריך מדי פעם להענישו, אבל אסור בתכלית האיסור לגרום לביושו בפני כל הכיתה. מאוד אהוב עליי המעשה שאירע בילדותי בת"ת 'עץ חיים' כאשר ילד שפך מים על חבירו, ובמקום להעליב ולהכפיש את השופך, פנה המשגיח רבי אריה לוין זצ"ל אל מי ששפך ואמר לו 'הרי חבירך הוא ספר תורה, והמעשה שעשית דומה למי ששופך מים על ספר תורה'… (ואגב, ר' אריה לא טעה… המים נשפכו על מי שאחר־כך נודע כהגאון רבי יעקב אריאלי זצ"ל).
כך הרוויח ר' אריה את שני הדברים גם יחד; גם העלה בן־רגע את מצב רוחו של הילד שעליו שפכו את המים, וגם לא העליב את השופך.
רוגז קטן – הרס גדול
נוסיף ונאמר שמלאכת החינוך תתבצע בצורה הרבה יותר יעילה כאשר המחנכים יֵדעו את גודל רום־ערכו של החניך, וממילא יבינו גם את רום־ערכה של המלאכה העומדת לפניהם.
כשמחנך בת"ת יידע אל־נכון באיזו מלאכת־קודש הוא מתעסק, הרי שאין ספק שההתייחסות שלו לילדים, ואל מלאכת ההוראה כולה, תשתנה מן הקצה אל הקצה.
משום כך, אין לך דבר הנזקק יותר למנוחת הדעת, לשלווה, לשיקול נבון, ובעיקר לאי־פזיזות ומתינות מוחלטת — מאשר אומנות החינוך. יותר מכל שטח אחר, מכל מקצוע שהוא, צריכה מלאכה זו להיעשות בשוויון נפש, בצלילות מוחין ובבהירות נפשית גמורה.
כל רוגז קטן, כל יציאה מן השלווה והסחת הדעת משיקולה הנבון, יש בכוחה להרוס הכל. בנין שנבנה במשך שנים רבות, מרגע צאת הוולד ממעי אמו, יקרוס תחתיו בִּן־רגע — ואיננו, בגלל מילה אחת שנפלטה לא במקומה הראוי והנכון.
צריך הוא החינוך שיֵעשה צעד אחר צעד, בפסיעות איטיות מאוד, עקב בצד אגודל. העלאת החניך אל המסילה הישרה, תתבצע רק בשלב אחרי שלב. כל פזיזות קלה שבקלות תגרום לאי־יציבות ולתסבוכת רבה.
הרכבת המתקרבת
ואחר כל זאת, לאחר שיצרנו את הבסיס הנכון לאישיותו של התלמיד, יש לקוות שגם בהיותו בבית המדרש נוכל ליצור בו בס"ד את השמחה והמתיקות בלימוד התורה.
בענין זה לימד אותנו מו"ר מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל שהדרך להגיע לכך היא על ידי חידוד הלימוד, והעברת המסרים בדרך של חידות ושאלות־ותשובות, המושכים את ליבות התלמידים.
לבד מהפן המקצועי־הדִידַקְטי הנעוץ בשיטה זו, המסייעת לתלמיד להתרכז בנושא ולהתמקד בו, היא גם מושכת את הילדים וגורמת להם ללמוד בשמחה ומגרה אותם להתעמק בכל פרטי הנושא המדובר.
נכנסתי פעם לכיתה בת"ת 'בית דוד', שלמדו אף הם פרק 'אלו מציאות', וסיפרתי להם על מעשה באדם שלקח את משפחתו לטיול ברכבו, והנה הם מגיעים לפסי הרכבת. הנהג חוצה את הפסים, ולפתע נתקעת מכוניתו ממש על הפסים. ואז נשמעת צפירה…
הרכבת המתקרבת במהירות הכניסה את הנהג ובני משפחתו לחרדה גדולה, וכולם נטשו את המכונית והתרחקו מן הפסים.
שמעון, שעמד כל העת מן הצד, ראה את כל אשר נעשה, וקפץ בזריזות אל תוך הרכב, לחץ פה ודחף שם, והנה הוא מצליח להתניע את המכונית, וברגע האחרון מְסַלְקָהּ מן הפסים. הרכבת עברה־חלפה, וברוך השם לא אירע מאומה לא לרכבת ולנוסעיה, ולא לרכב ולנוסעיו.
והנה, שמעון נותר עדיין ברכב. ראובן, בעל הרכב, ניגש אליו, ומודה לו מקרב־לב על הטובה העצומה שעשה בהַצִּילוֹ את הרכבת ונוסעיה, ובדרך־אגב גם את הרכב עצמו. ראובן ממתין ששמעון ייצא מהרכב, ויניח לו להמשיך בנסיעה. מה גדלה הפתעתו בראותו ששמעון אינו מראה כלל סימנים שהוא יוצא מהאוטו… ולא רק זה, אלא מנסה להמשיך בנסיעה…
עכשיו פניתי את הילדים ושאלתי אותם: אולי תסבירו לי, ילדים יקרים, מה הסיבה ששמעון חושב שהרכב שייך לו? ועשרות ילדים צעקו יחדיו: 'זוטו של ים' — — —
הערבי גנב את הכל
זו היא דוגמא אחת מני רבות שבה אפשר לרתק את הילדים ולהביאם אל דברי הסוגיא הנלמדת באמצעות סיפור מעניין. הייתי יכול לדבר איתם ישירות על 'זוטו של ים', אבל באופן הנ"ל ייכנסו הדברים יותר אל ליבם.
אציין כאן דוגמא נוספת של סיפור שאמרתי לילדי הכיתה הקשור לפרק אלו מציאות, בדף כ"ג עמוד ב'. מעשה בסוכן של בשר הנוסע במשאיתו ומחלק את הבשר בין האיטליזים. יום אחד, כאשר חנה סמוך לאיטליז במודיעין עלית, נכנס ערבי וגנב את המשאית עם כל הבשר וברח לכיוון אחד הכפרים הערביים באיזור.
בעל המשאית מתקשר אל המכשיר הנייד שבתוך המשאית, והנה מן הצד השני עונה לו הערבי. כשהיהודי שואל אותו כמה אתה רוצה עבור המשאית, משיב הערבי: 25,000 שקלים. הם סיכמו להיפגש, והיהודי אכן נתן לו את הכסף וקיבל את המשאית בחזרה, עם כל הבשר שהיה בתא המטען.
סיפרתי לילדים שהנהג בא ושאל האם הבשר כשר? מה הייתם עונים לו — שאלתי את ילדי הכיתה.
גם כאן השיבו התלמידים ואמרו שאם הנהג היהודי מצביע על סימנים בבשר, שאכן מוכיחים שזה הבשר שלו, הרי הוא כשר. כמובא שם בגמרא, והסוגיה קשורה גם לבשר שנתעלם מן העין.
'אל תרחם עליי'…
ופעם, כאשר נכנסתי לכיתה אחת, ראיתי שהם לומדים מסכת תענית. סיפרתי להם שעמדתי פעם בתור שהשתרך לפני חדר הרנטגן בבית החולים, וראיתי אדם אחד שממתין זמן רב במיוחד. ניגשתי אליו והבעתי את השתתפותי בצערו, על שהוא נאלץ להמתין זמן רב כשהוא בצום, ושאלתיו האם הוא רוצה שאבקש מהרופאים ואנשי הצוות שיכניסו אותו מוקדם יותר.
האיש השיב ואמר: 'אל תרחם עליי, זה מגיע לי… בעבר זלזלתי בצומות שקבעו חז"ל, ועכשיו השי"ת מעניש אותי והנני מחויב לצום בשל מצב בריאותי'.
סיפרתי לילדים שלאחר שהאיש גילה את סודו, הוא שאל אותי שאולי אם כבר הוא צם עד מחצית היום, כדאי להחליט עתה שיצום עד סוף היום (גם לאחר שייצא מהצילום בחדר הרנטגן), ויעלה לו הדבר כאילו צם לשם מצווה.
גם במקרה זה הגיבו הילדים מיד ואמרו שהמתענה צריך לקבל עליו את הצום בתפילת מנחה של היום הקודם, עד השקיעה, וממילא מה שמחליט עכשיו אינו כלום.
אסור להתייחס רק לכשרוניים
כל מי שמתעסק בחינוך צריך לדעת שאסור לו להתייחס רק אל התלמידים הכשרוניים, למרות המשיכה הטבעית שאולי יש לו אליהם. אדרבה, מצוה גדולה היא לקרב את התלמידים החלשים, ולחזור איתם על הלימוד פעם אחר פעם עד שיבינו היטב.
בשיחה שאמר בענייני חינוך, אמר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שבמשך כל שנותיו בחינוך בני הישיבות, 'לא חיבבתי במיוחד את התלמידים הכשרוניים, ולא דחיתי את אלה שלא ניחונו בכשרונות גדולים'.
הדבר היה לפלא באוזני כמה מן השומעים, ששאלו את מרן זצ"ל הרי כל ראש־ישיבה ומגיד־שיעור רוצה שבין תלמידיו יימנו בעלי־כשרון, כדי שהרמה של השיעור תהיה בהתאם, וכיצד אפשר להלום את דבריו של ראש הישיבה שלא חיבב במיוחד את הכשרוניים?
והביא מרן ה'אילת השחר' ראיה לדבריו מהגמרא במסכת סוכה (דף כ"ח עמוד א') המספרת ש'שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן וכו', גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי'. ולמרות הכל, כשהרמב"ם, בהקדמה ל'יד החזקה' מונה את החכמים שבכל דור שזכו להיות ממוסרי התורה לעם ישראל, הוא מונה את רבי יוחנן בן זכאי (ורבן שמעון, בנו של הלל), שקיבלו 'מהלל ושמאי ובית דינם', ולא את יונתן בן עוזיאל.
למדנו מכאן, אמר מרן ראש הישיבה, שהדבר החשוב ביותר הוא מסירות הנפש למען לימוד התורה, ולכן גם התלמיד הנחשב כ'קטן שבכולם' יכול לטפס מעלה־מעלה ולהשיג את המדרגות הגבוהות ביותר.
ראוי לומר
מרן הגראי"ל זצ"ל ציין דבר נוסף באותו ענין. ישיבת וולוז'ין היתה כידוע אם כל הישיבות, וכל ראשי הישיבות החשובים שהרביצו תורה בעם ישראל צמחו וגדלו בין כתליה של ישיבה זו. והנה, כמה אישים עמדו במשך השנים בראש ישיבת וולוז'ין, אבל משרתם זו לא החזיקה שנים רבות.
היחיד שעמד במשך יובל שנים בראשות הישיבה, היה הנצי"ב מוולוז'ין, שכפי שמעיד הגראי"ל לא היה בְּרוּך־כשרונות, ולמרות זאת בגלל מסירות נפשו לתורה ולהרבצתה, זכה יותר מכולם.
ומי כמו מרן ה'אילת השחר' זצ"ל, שמסר נפשו למעלה מ־70 שנה להעמדת תלמידים, ראוי לומר את הדברים הנ"ל.
הקב"ה זוכר את הכל
ראיתי לציין דבר נוסף, והוא, שהמלמדים וההורים צריכים להדגיש בפני הילדים שכדי להגיע להצלחה בתורה, ואף לגדלות של ממש, לא צריך לעשות את המעשים הגדולים ביותר.
דרגתו של האדם עשויה להיקבע לפעמים גם על פי מעשה אחד ויחיד. כאשר אדם עושה מעשה טוב, ואפילו שלא השקיע במעשה זה את כל רמ"ח ושס"ה שלו, הקב"ה זוכר את הכל, וכשהוא רוצה לשלם שכר טוב — הוא עושה זאת בכפלי־כפליים.
דבר זה 'יוריד את הלחץ' מהתלמידים, שייווכחו לדעת שלא דורשים מהם יותר ממה שהם מסוגלים לעשות. מעשה שהיה בתקופת לימודיי בישיבת סלבודקא בבחור צעיר שנכנס לישיבה, וכיון שהיה בן־תפנוקים לא נקלט כל כך בין החברים, ולא הסתדר עם ההנהגות שניתקנו בישיבה, עד שבשלב מסוים גמלה בו ההחלטה לעזוב את בית המדרש.
בינתיים נתקף הבחור בהצטננות, וחומו עלה. כיון שכך, נאלץ להישאר ב'חדר החולים' של הישיבה עוד יום־יומיים על מנת להבריא ולחזק את גופו.
והנה, אחד הבחורים שידע על המצוקה הקיימת בליבו של הצעיר, החליט לעשות מעשה. הוא ירד לרחוב רבי עקיבא, נכנס לקיוסק, וקנה עבור החולה עוגה ובקבוק גזוז. במחירי הימים ההם, עלתה העוגה כ־20 פרוטות, והגזוז עוד 2 פרוטות. זה הכל.
נכנס החבר לחדרו של הבחור החולה והגיש לו את העוגה והשתיה. היוזמה הברוכה הזו התקבלה אצל הצעיר בהנאה רבה. לפתע הוא ראה שיש לו חברים, שיש מי שדואג לו, והבין שיש לו עדיין מה לעשות בישיבה.
והחליט להישאר.
במשך השנים שלמד בישיבה עלה הבחור בצורה מופלאה בתורה וביר"ש, וגדל וצמח לאילנא רברבא.
יום אחד, כשהיה בדרכו מהפנימיה אל בית המדרש, ניגש אליו אדם ושואלו האם הוא מכיר בחור פלוני, ונקב בשמו. היה זה הבחור שקנה לו בזמנו את העוגה והגזוז, והאדם ששאל עשה זאת לצורך שידוכין.
כמובן שמיודענו מילא מיד את פיו בדברי הלל, שירות ותשבחות, וקשר כתרים של כבוד והערכה לבחור שאודותיו ביקשו לברר, ואף סיפר לאבי המשודכת מה עשה לו הבחור ההוא בזמנו, ואיך עודד אותו על ידי קניית המטעמים. האבא שמע את הדברים, התרשם מאוד, ועוד באותו יום נגמר השידוך.
נחזור שוב: כמה עלתה העוגה? — 20 פרוטות. מה היה מחירו של הגזוז? — 2 פרוטות.
ומה רב ועצום היה השכר ששילם השי"ת לבחור!
תשובת מרן החזו"א
כדי להבין את חשיבותה של אומנות החינוך, והעמדתו של הדור הבא, נספר כאן שהגאון רבי יחיאל צוקרוב זצ"ל (שנפטר בחורף תשע"ד), חתנו של הגאון רבי הלל ויטקינד זצ"ל, קיבל שתי הצעות למשרות תורניות. האחת, לכהן כר"מ בישיבה לצעירים, והשניה — להתמנות כאחראי על נושא הכשרות בכל ארץ ישראל.
הגיע הגאון אל מרן החזון איש זצ"ל כדי להיוועץ בו בנושא זה. כדי להשיב, שאל החזו"א את הגר"י צוקרוב האם הינך סבור שכאשר תכהן בישיבה תהיה לך השפעה על שני תלמידים שיבואו ללמוד גם בבין הזמנים? הרב צוקרוב השיב בחיוב.
אם כן תבחר בכהונת הר"מ, ובענין הכשרות הם כבר יסתדרו עם אנשים אחרים, השיב מרן זצ"ל, והביע בכך את דעתה־של־תורה אודות חשיבותו של החינוך הטהור, שגם אם תהיה בכך השפעה על מספר כה מצומצם של תלמידים, הכל יהיה שווה. וכל המשרות האחרות, הגם שהן נוגעות בקיום התורה, אינן מגיעות לחשיבותה של הרבצת־התורה בתלמידים.
(מלוקט מתוך הקדמת מרן לספרו 'לחנך בשמחה', בעריכת הרב משה מיכאל צורן)