קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (יג, ב)
התורה מלמדת אותנו את עניין קדושת פטר רחם, של האדם, ולהבדיל, של בהמה. בכור בהמה טהורה צריך להינתן לכהן ואסור בהנאה. בזמן הזה אין נותנים את הבכור לכהן, וכך נותרים 'תקועים' עם בהמה שאסורה בהנאה. כדי להימנע מבעיה זו, נוהגים כיום שכאשר מזהים בהמה מבכירה, משתתפים עם גוי בבהמה, וכך היא פטורה מדין פטר רחם. כך נוהגים גם משקים שאינם בבעלות שומרי תורה ומצוות, משום שהם מוכרים את תוצרת החלב שלהם לשומרי כשרות.
נספר מעשה שהתרחש באחד הקיבוצים בצפון:
לאחד מבעלי הרפתות היתה פרה מבכירה. אך לפני שהספיק לעשות את השותפות עם הגוי, נולד לו בכור בעדרו. הצמיד לו מיד מספר אישי לאזנו כנהוג, שש ושמח. אך לאחר כמה שעות הושבתה שמחתו, הוולד מת.
התקשר בעל הרפת אל הממונה על הכשרות ושאלו כדת מה לעשות.
אמר לו: "על פי ההלכה יש בבהמה המתה קדושה, חובה לקבור את העגל".
אמר: "עזבו אותי עם ההוראות המשונות והחשוכות שלכם. מה אני, קברן?" נטל את הפגר והשליכו אל מאחורי הגדר, היישר אל העמק שלמטה, כמו שעיר המשתלח.
למחרת אירעה אצלו המלטה נוספת, הפעם של עגלה. לאחר כמה שעות – מתה. מה עשה, השליך את הפגר אל מאחורי הגדר, אל חברתה שלמטה בעמק. כך אירע אצלו שש או שבע פעמים בתוך פרק זמן קצר: נולדו עגלות, וזמן קצר לאחר מכן מתו. את כולם השליך אל מאחורי הגדר כדרכו.
יום אחד החליט לרדת אל העמק לראות מה עלה בגורל הפגרים. והנה לתדהמתו הוא רואה שהעגל הראשון, הבכור, נותר שלם, ומכל הפגרים האחרים נותרו רק מספר עצמות יבשות. בעלי החיים בסביבה ערכו סעודה טובה ולא הותירו מאומה, אך העגל נותר בשלמותו. ניכר היה שבעלי חיים לא נגעו בו כלל. עתה נוכח לדעת שאכן יש בבכור קדושה. קדושה כזו שגם בעלי החיים מבחינים בה וחשים אותה.
(מתוך 'נאה דורש'. תשו"ח להוצאת הספרים 'יפה נוף')