הגאון רבי ראובן פינשטיין שליט"א סיפר על אביו, מרן הגאון בעל ה"אגרות משה" זצוק"ל: "אבא לא אהב סטנדרים. כאשר יושבים עם סטנדר נוטים להישען אחורה, ולא לגחון קדימה – שהרי הסטנדר, לעומת שולחן, הוא גמיש. אבא אמר שההישענות מפחיתה מכוח השקיעות בלימוד. זו הסיבה שלא ראיתם סטנדרים בבית המדרש אצלו, כדי שהלומדים לא ישענו ויהיו מרוכזים בלימוד. אבא עצמו הקפיד כלל לא להישען על משענת הכיסא בשעת הלימוד, שכן תנועת הגחינה קדימה לתוך הספר מגבירה את הריכוז. ואין זה דבר של מה-בכך, אלא כפי שהתבטא מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצוק"ל, שזו הסיבה שאבא לא שכח דבר מתלמודו!"
"אז סטנדרים אין. אבל בישיבה אצלו כן היה 'האלבע סטענדערס' (חצאי סטנדרים), כי סטנדר כזה מניחים על השולחן לגובה, ואז אתה יכול לעמוד וללמוד. אבל לשבת ולהתרווח על המשענת בלימוד – זה לא".
* * *
עניין השקיעות בתורה, עד כדי חוסר שימת לב מוחלטת לכל הסובב, נתפס אצל רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כדבר פשוט ורגיל, עד שלא הבין אפשרות אחרת.
אברך חשוב מישיבת מיר נכנס למרן הגרי"ש זצוק"ל כדי לשאול מפיו דבר ד' זו הלכה. לפעמים הוא יושב ולומד בביתו, ובאותו זמן עסוקה זוגתו בהשכבת הילדים או במלאכת הבית, ופעמים שהיא מפזמת לעצמה מנגינה. מה דינו לגבי לימוד התורה, האם יכול להמשיך בלימודו כששומע את קול שירתה.
נשא מרן זצוק"ל עיניו אל האברך השואל ואמר: "איני מבין מילה ממה שאתה מדבר! איזו מין שאלה זו?, חזר האברך וניסה להסביר גופא דעובדא: "אני יושב ולומד בקול, ואני שומע את אשתי שרה – האם אני יכול להמשיך ללמוד?"
מרן זצוק"ל אמר לו שוב: "אינני מבין מילה ממה שאתה מדבר! מעולם לא שמעתי שאלה כזאת!" לאחר שחזר האברך על שאלתו בשלישי. אמר לו מרן: "איני מבין את שאלתך, איך אתה אומר שאתה יושב ולומד ושומע מישהו?! כשאדם יושב ולומד, הוא אינו יכול לשמוע מישהו אחר! אם לומדים ומרוכזים בלימוד – לא שומעים!"
בעינינו ראינו, עשרות פעמים, אולי מאות, כיצד מסביב רשכבה"ג מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל המו רעש ופעילות. תור ארוך של שואלים ומבקשים נעמד, חלקם עומדים עם ילדים קטנים ורועשים. הטלפונים מצלצלים, שאלות דחופות מגיעות, ומרן הגר"ח שקוע בתלמודו, פשוט לא שומע אף מילה מכל הנאמר מסביב. עיניו רצות על הגמרא הגדולה והדף, אותו הצמיד בקביעות בידו לשורות בהן אחז באותו רגע, נע על דף הגמרא, לפי קצב הלימוד. היו פעמים שנכנסתי ומרן זצוק"ל חייך והתנצל, "אני כבר מסיים את הדף", והוא המשיך ללמוד וללמוד, שוכח הכל מסביב.
במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות, במוצאי שנת השמיטה התשס"ט, הגעתי לביהכנ"ס לדרמן לתפילת ערבית והגשתי קונטרס שכתבתי, "פרשת המלך", בענייני מצוות הקהל במקדש, למרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל. מרן שמח שמחה גדולה ואמר: "דבר בעיתו מה טוב. הרי היום זה הזמן של מצות הקהל. אעבור על זה"…
כשהסתיימה התפילה, עלו ההמונים לסוכת מרן, כדי לשמוע את ההבדלה, לומר ט"ו מזמורי "שיר המעלות" ולשיר משירי החג. מרן זצוק"ל נטל את הקונטרס בידו ועלה לסוכתו. התיישב בסוכה, כשמסביב צפופים עשרות אברכים, בני ישיבות וילדים, והחל לעבור על הקונטרס, שהרי זוהי מצוה בזמנה, ואם אין לנו מצוות הקהל בפועל, הרי זה הזמן הראוי ללמוד ענייני הקהל. כך ישב מרן זצוק"ל וקרא את כל הקונטרס, עמוד אחר עמוד, במשך זמן ממושך, כרבע שעה-עשרים דקות בערך. הסוכה הייתה עמוסה באנשים, ומרן אינו רואה ואינו שומע דבר, אלא לומד ענייני הקהל, כשכל הקהל ממתין בסבלנות שמרן זצוק"ל יעשה בעצמו הבדלה.
כשסיים מרן לקרוא את כל הקונטרס, הרים את עיניו, הביט בקהל הגדול בתמיהה ושאל: "למה לא עושים הבדלה"?!…
* * *
כשלמדו בשיעור אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ב"תפארת בחורים" את הסוגיה של "שמא יטה" במסכת שבת. אחד התלמידים העז ושאל את מרן בלשון ציורית: "יושב יהודי, ושטריימל חבוש לראשו בליל שבת, והוא לומד, וכי שייך לשכוח שעכשיו שבת, עד שאנו חוששים שמא יטה?"
מרן הגרי"ש זצוק"ל לא הבין: "מה לא מובן? יהודי יושב בליל שבת ולומד תוספות, ופתאום האור נעשה חלש והוא אינו יכול לראות מה כתוב בתוספות, וכי הוא חסר דעת? ודאי שהוא יטה!"
כולם הרגישו כעת, שמי שאוחז באמצע תוספות ומפסיק ממש באמצע – הוא חסר דעת! איך אפשר להתנתק באמצע תוספות?!
תלמיד חכם אחד, ששימש כמה שנים כר"מ בישיבה קטנה והיה שקוע בלימוד ובעיון, נקרא לימים לכהן בתפקיד מרכזי באחת הקרנות הגדולות. תחת אחריותו עמדו מאות מוסדות תורה וקירוב, והוא ניהל סכומי עתק מדי חודש. עם הזמן התקשה לשלב בין העול הכבד של הקרן לבין מסירת השיעורים, והחל להחסיר.
בלב כבד פנה לרשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל ושאלו מה עליו לעשות. מצד אחד, בתפקידו בקרן הוא מפיץ תורה בהיקף עצום; מצד שני – אין בכוחו להמשיך כך במסירת השיעורים.
השיב לו מרן הגראי"ל זצוק"ל בפשטות חדה: "גם את מעט ה'עולם הזה' שיש לך, אתה רוצה לעזוב? תורה – זה העולם הזה!"
(מתוך מאמר ב'יתד נאמן')