יום אחד ניקיתי את המחסן של הכולל. לפני שפתחתי בעבודה, לא ציפיתי למצוא שם שום דבר מיוחד. תיארתי לעצמי שאמצא שם כמה סוודרים של אנשים שכבר מזמן קנו חדשים במקומם, מגבות שבעליהן התייאשו מהן, וכמובן ספרים ישנים, שאותם אוכל להעמיד לרשות הלומדים. לא חשבתי שאמצא שם תפילין, אבל כך בדיוק קרה.
על תפילין אנשים שומרים, וגם אם הם שוכחים אותן יום אחד בכולל, ביום הבא הם באים לקחת אותן. עם כל זאת, נרתיק ישן ומאובק התגלה מול עיניי, וממש קרא לי לקחת אותו ולברר למי הוא שייך.
לקחתי מטלית, הסרתי את האבק, וכך ראיתי במפורש את שמו של בעל התפילין. לא הכרתי אותו. לקחתי את הנרתיק ושאלתי את האברכים הלומדים בכולל, האם ידוע להם מי הוא האדם שהתפילין האלה שייכות לו.
"היהודי הזה", כך אמר לי אחד מהוותיקים, "נפטר לפני כמה שנים". אמרתי לעצמי, שאמנם היהודי כבר הלך לעולמו, אך בוודאי הותיר אחריו יורשים. ביררתי את פרטיו, וכך הגעתי למספר הטלפון של הבת שלו. התקשרתי, והבת אכן ענתה לטלפון. "מדברים כאן מכולל פלוני", אמרתי, "מצאנו כאן במחסן תפילין שהיו שייכות לאבא שלכם זיכרונו לברכה".
"מה?! באמת?!" האישה התרגשה מאוד. "אני לא מאמינה! זה ממש… בדיוק עכשיו!"
המילים התערבבו זו עם זו, ובקושי הצלחתי לחלץ את המידע, למה ההתרגשות גדולה כל כך. לבסוף התברר שבנה של הבת, הנכד של בעל התפילין, עומד ממש בקרוב לחגוג את בר המצווה שלו. הוריו דלי אמצעים, והם עמדו נבוכים ביותר אל מול ההוצאה הגדולה שהם צריכים להוציא – רכישת תפילין לבנם. הם ממש לא ידעו מה לעשות. לא היה להם שום רעיון מניין יביאו את הכסף. והנה, ישועה שכזאת! התפילין של הסבא נמצאו, ואותן יניח הנער בר המצווה בעזרת ה'!
פלא הדבר שהתפילין נחו במחסן כמה שנים, עד שהתגלו בדיוק ברגע הנכון.
(גיליון 'השגחה פרטית')