הלשון היא איבר שעשוי משרירים, ומחובר אל הגוף רק בקצה אחד שלו. בסיור הקודם שלנו ב'מפעל המכונות' נתנו ללשון מבחני טעימה, בדקנו כיצד היא מבחינה בין הטעמים ואיך היא מדווחת למוכח מה בדיוק טעמה.
עכשיו תערכו ניסוי קטן: נסו לתפוס את לשונכם באצבעות, לכלוא אותה ולא לאפשר לה לזוז, וכך – נסו לדבר. הצלחתם?
גם אנחנו לא.
ללשון יש תפקיד חיוני בדיבור, בלעדיה לא שייך להוציא מילים מהפה. הגמישות המיוחדת שלה מאפשרת לה להפוך את הקולות שמופקים מהגרון לשלל צלילים והברות שונות, שיוצרים את המילים שלנו, את השפה – את היכולת לתקשר. הלשון נטלה את כתר הגמישות בגוף, ואין לה מתחרים עליו. ובגמישות הזו היא משמשת אותנו לעוד תפקיד חשוב: הלשון היא הכלי העיקרי לטיפול במזון בתוך הפה פנימה.
כאשר אנו לועסים, הלשון השרירית מרקידה את המזון ומקדמת אותו לעבר הגרון. כאשר הלשון דוחקת את הכדור המזון לאחור, נפתחת מערכת הבליעה. ומה קורה אז? כדי להבטיח שהמזון אכן יגיע ליעדו הנכון, עולה החיך הרך, שהוא המשך של תקרת הפה באופן אוטומטי, בלי שאנו דואגים לכך בכלל, וחוסם את מעברי האף. אבל לא רק לאף צריך לדאוג, המזון הלא יכול להיכנס גם לקנה הנשימה. ואכן, בעת ובעונה אחת, יחד עם חסימת האף, מתרומם החלק העליון של קנה הנשימה, וסוגר באופן אוטומטי את הקנה, המיועד לאוויר בלבד.
עכשיו אין למזון ברירה, אין לו שום מוצא מלבד צינור הוושט, והוא בדיוק הכתובת המתאימה לו.
במקרה של תקלה
מה פירוש המילים 'תבתא' ו'מתור'?
ומה פירוש 'עגיה' ו'ביון'?
אם אחיכם הקטן מאובחן עם 'דחיקת לשון', אתם מן הסתם מביאים ש'תבתא' זה סבתא, 'מתור' זה מסור, 'עגיה' זו עגלה ו'ביון' הוא פשוט בלון.
כאשר יש דחיקת לשון, הלשון נעה קדימה באופן מוגזם במהלך הדיבור ו'או במהלך הבליעה. בתקופת הילדות זוהי תופעה נורמטיבית, והיא הולכת ונעלמת בדרך כלל ככל שהילד גדל. לעיתים יתקשו ילדים כאלה בהגיית הגאים שונים, הם ישבשו את המילים ויחליפו את ההגאים האלה באחרים.
ומה עושים אם הילד גדל, והשיבושים גדלו איתו, ונעשו פחות משעשעים וקצת מדאיגים?
פונים לקלינאית תקשורת. הקלינאית תלמד את הילד לשים לב לשרירי הפה והפנים, ולהיות מודע לצורה שהוא מניע או מניח אותם. היא תערוך תרגילים דיבור לשיפור ההגייה ותרגילים לחיזוק השרירים באזור.
הוראות הפעלה
* אם הלשון והפה שלכם יבשים, זהו סימן, בראש ובראשונה, למחסור בנוזלים. שתו מיד שתי כוסות מים. מלבד זאת, מומלץ ללעוס משהו או למצוץ סוכריה קשה. כאשר אנו לועסים, הגוף שלנו חושב שאנו אוכלים, ומגביר את ייצור הרוק אשר מונע את תחושת היובש בפה.
* אם אתם מגלים שצבע הלשון שלכם הפך ללבן, ייתכן שזוהי קנדידה. פטריית הקנדידה מקננת בגופנו בדרך קבע, ובדרך כלל אנו חיים איתה בשלום בזכות החיידקים הטובים שבגופנו, שאינם מאפשרים לה להשתלט. ברגע שהאיזון בגוף מופר, אם זה בגלל שנטלתם אנטיביוטיקה והיא החלישה את החיידקים הטובים, ואם זה משום שהמערכת החיסונית נחלשה מסיבה זו או אחרת, הרי שנוצר מצב שמאפשר לפטרייה להתחיל לשגשג.
כדאי לבדוק את הדבר, ואם אכן יש לכם קנדידה, תקבלו תפריט שירעיב אותה, ובעזר ה' ירפא אתכם.
(שמחהל'ה, מבית ניצוצות)