תוך כדי ההתקדמות אני מבין כי העשן הכבד מיתמר, לא פחות ולא יותר, מתוך הבית שלי, בו היו אמורים לנוח באותה העת ילדי הקטנים. אי אפשר לתאר את הבהלה שאחזתני, רצתי מהר אל פתח הבניין

הרב צבי גטקר

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו', ב')

מרן הסטייפלער בספרו 'ברכת פרץ' עומד על שינוי הכינוי לשם השם בתוך הדברים, האלוקים אומר "אני ה'", מה מסתתר כאן? שאלה זאת נשאלה גם בספרים רבים אחרים.

המסר העולה מכולם, שפירושם של דברים הוא, כי גם בתוכה של מידת הדין, מסתתרת בעצם מידת הרחמים.

הכינוי "אלוקים" מסמל את מידת הדין, ואילו הכינוי "הויה" מלמד על מידת רחמים, ובעצם אומר ה' יתברך, שגם כאשר האלוקים הוא המדבר, ועל פניו מידת הדין פועלת, עומקם של דברים היא מידת הרחמים.

משלו משל לאדם שעומד על יד ה'בימה' בקריאת התורה, ולפתע מרגיש כאב חד בעורפו, מישהו זרק עליו אבן, הוא נבהל ובאינסטינקט מושיט את היד מוציא מצווארון המקטורן שלו את האבן שהושלכה אליו, מסיר את הנייר הצבעוני שעוטף אותה ומגלה שזו בעצם סוכריה שנזרקה לעבר החתן העולה לתורה.

וכך זה גם בעולם, 'לא ייעול גבורתך בחושבניא', אין אנו יודעים ומבינים חשבונות שמים, אבל בטוחים אנו, שכל האבנים שאנו כביכול חושבים שמושלכות עלינו אינן אלא סוכריות.

החלטה גורלית

הגאון רבי בנימין ביגל שליט"א, האיר את העניין בסיפור אישי שאירע עמו, שמעתי אותו מכל המעורבים גם יחד, עיקרו במסר מחזק מאוד, שנמסר בתוך כדי סיפור שרק השגחתו הפרטית של בורא העולם, ורצונו להיטיב ולהמתיק את הדין, יכולה לייצר:

רבי בנימין שהה בחג הסוכות האחרון בבית החולים 'הדסה' עין כרם, וכדרכו חיפש עם מי להחליף חידושים והתבוננויות על החג. חיפש ומצא לו בן שיח, בין הדברים סיפר ר' בנימין לבן שיחו את העובדה הבאה.

יהודי נכנס אל הגאון רבי חיים שאול גריינמן זצוק"ל, ותינה לפניו את מר גורלו, את הצער והבעיות שנפלו בחלקו מזה תקופה, והוא כבר חש כי כשל כח הסבל.

רבי חיים חייך אליו, ואמר לו, תאר לעצמך כי הינך הולך ברחובה של עיר, ולפתע לפניך דמות עילאית, המציגה עצמה כלא פחות מ'המלאך גבריאל', מתכסה בדמות אדם.

והמלאך גבריאל – שר ישראל, פונה אליך, ומספר לך כי בשמי מרום ישנו נידון בו מבקשים המלאכים להשית צער וגזרה על כלל ישראל. לאחר דיונים וסנגוריות על עם ה', הוחלט לתת לך את האפשרות, לקבל על עצמך צער וקושי, וזה יהיה כפרה חלף הגזירה שחלילה לא תותך על עם ישראל. האפשרות להחליט מה יהיה נונה בידך באופן בלעדי, כמובן ששכרך יהיה רב מן שמיא אם תבחר להצטער עבור הכלל, אך לא תיענש אם לא תיענה לבקשה, יש לך 48 שעות להשיב תשובה.

עברו 48 שעות, והמלאך נגלה אליך שוב, ואתה אומר לו, 'הנני'! אני מוכן לסבול חלף אחי היהודים, הריני כפרתם, ובזכות הצער והקושי שיגיעו אלי, ייחתמו כל ישראל לחיים טובים ולשלום.

חולף שבוע, ופתאום ניתכות עליך צרות כפי שתיארת בפני כעת, מה היית חש?

ברור שהצער היה הרבה יותר מוגבל, הוא היה ממוקד בכאב על הצרה עצמה, ללא כל הקושי הרגשי והנפשי הנלווה לזה במקרים 'רגילים'.

ומה בעצם לא קרה מכל התיאור הזה? סיים רבי חיים כשעיניו הפקחיות מתרחבות עם חיוכו, שלא התייעצו איתנו קודם, זה הכל.

אבל כל השאר אמת! אמת היה, ואמת נשאר, רק שהרוצה בטובתנו, בוחר בשבילינו את הטוב, יותר ממה שאנחנו יכולים לבחור. ולכן הכאב, הוא כאב ואי אפשר לזלזל בו, אבל הקושי הרגשי והנפשי הנלווה אליו, מיותר לחלוטין!

ברך את השואל ושילח אותו בכוחות ונפש מחוזקת לקבל את הנגזר בשמחה ובאהבה.

סוכריה בהדסה

כשסיימתי את הסיפור והתיאור מספר ר' בנימין, ראיתי שיהודי היושב לצידנו מקשיב לו בעיניים לחות.

הוא הביט אלי ונענה ואמר, החייתני כפשוטו בסיפור הזה, ואספר לך מדוע.

אני הריני מוהל, והבוקר – יום טוב של סוכות – יצאתי למול עוד תינוק יהודי, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה.

כשחזרתי לביתי, ממרחק כבר הבחנתי בהמולה רבתי על יד הבניין שלנו, משאיות כיבוי אש רבות חונות לכל אורך הרחוב, וכבאים לבושי סרבל מניפים סולמות באוויר, כשאת שאר חלקי הרחוב ממלאים מספר לא מבוטל של רכבי הצלה וביטחון.

בתוך כדי ההתקדמות אני מבין כי העשן הכבד מיתמר, לא פחות ולא יותר, מתוך הבית שלי, בו היו אמורים לנוח באותה העת ילדי הקטנים.

אי אפשר לתאר את הבהלה שאחזתני, רצתי מהר אל פתח הבניין שם חיכו לי כל בני הבית, כולם חיים, וכמעט כולם בריאים ושלמים. אנשי הצלה, שזירזוני לעלות עימם לאמבולנס המפנה את אחד מילדי שנפצע בדליקה למרבה הצער.

עוד לא החלפתי מילה עם אף אחד, רק בדקתי שוב שבאמת כולם חיים בריאים ושלמים, ועליתי תיכף אל האמבולנס שמיהר משם בצפירות חירום הישר לכאן.

בדרך עיכלתי את המציאות, כי אמנם נס קרה, וכולם חיים וקיימים, אבל הבנתי כי רכושנו כלה בעשן, וכשהגענו לכאן, אף בישרוני הרופאים כי מצבו של הילד יציב וטוב, וכי לא נשקפת סכנה ממשית לו או לאחד מאיבריו. אבל, הכינו אותי הרופאים לכך, שבמקרים מעין אלו, בחודשים הקרובים בית החולים יהיה המקום בו יגור הילד…

ומאותו רגע, אני אינני יודע מה לחשוב ואיך לעכל את המצב. אני מתמודד עם כל מיני מחשבות נוגות שעוברות רצוא ושוב במוחי.

והנה מן שמיא אמרת את הרעיון הזה של הרב גריינימן, ומן שמיא זיכוני לשמוע אותו, וכל הבלבול שהיה מנת חלקי, נעלם. אני מקבל את המצב והמקרה הזה בהבנה ובאמונה שלמה, כי זאת טובתי, והכל מידיו האוהבות של אבינו שבשמים.

כגלגל החוזר

עוברים כמה שבועות, ושוב נקלע הג"ר בנימין להדסה, אבל הפעם להדסה שב'הר הצופים', ושם כדרכו שוב חיפש בן שיח, שישמע טללי נועם ונוחם ויחרוז עמו בדברי תורה מענגים.

מצא אחד כזה והחל לשוחח עמו בדברי תורה ואמונה, התגלגלו להם השניים בהלכה ובאגדה, ובתוך הדברים אומר רבי בנימין, דע לך, כי אני מקפיד מאוד כל אמרה טובה שיש לי להעבירה הלאה ולאומרה לזולתי, אף פעם איננו יודעים, כיצד מילה ואמרה שבאה בזמן המתאים נכונה ופועלת פלאים אצל השומע המזדמן, שהרי הכל מושגח מן השמים.

אכן עונה כנגדו ההוא, אין לך מושג כמה נכון מה שאתה אומר, אני לומד את מלאכת המילה על ידי מוהל מומחה גדול, וביו"ט של סוכות לא מזמן, ארעה בביתו שרפה..

ר' בנימין הקשיב בעיניים בורקות לכל תיאורי הידיד החדש שלו, על דברי הגר"ח גריינמן, וכמה הם חיזקו ואימצו את ליבו של המוהל.

ולכשסיים, אמר לו, ועכשיו שוב, אנחנו רואים, וחווים, עד כמה, גם בתוך זמנם של דין לכאורה, ה' יתברך, כולו מלא רחמים.

הסיפור היה איתי, השלים לו רבי בנימין את החסר, והנה דאגו לי מן שמיא, שאתחזק, בדרכי לחזק את זולתי, וההשגחה הפרטית, סיבבה שוב שאשמע את התוצאות הברוכות, ממך, כמשיח לפי תומו.

ידידי ר' שמואל רוטשילד זצ"ל, היה אומר, אנחנו מכנים את הקב"ה 'קל מלא רחמים', משל למה הדבר דומה, לגביע שמלא עד למעל גדותיו ביין, כל נדנוד קל, כל נגיעה, שופכת ממנו כמות נכבדה, של יין, לכל הסביבה.

כך הוא יתברך, גם בעת שנראית צרה וצוקה, בנגיעה קלה, בבקשה ממעמקים, נשפכים לכל עבר שפע של חסד ורחמים.