הרב ישראל ליוש
"וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט')
קריאת התורה לעליית לוי, בימי שני וחמישי ושבת במנחה, מסתיימת בפסוק זה. ויש להעיר, איך מסיימים את הקריאה בדבר רע, והרי מובא בספרי הפוסקים שיש לסיים רק בדבר טוב?
כך שאל מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל, ויישב זאת באופן נפלא על פי דברי חז"ל שקושי השעבוד של בני ישראל במצרים, השלים את מנין השנים וקיצרם. אם כן קוצר הרוח והעבודה הקשה, שאכן כשלעצמם הם דברים רעים, אך הם גרמו לטוב, כי בעבורם קוצרו ימי השעבוד. וכך כותב הגר"א שטעמי המקרא 'קדמא ואזלא' על הפסוק 'וימררו את חייהם בעבודה קשה', באים לרמוז שקושי השעבוד הקדים (קדמא) את ההליכה (אזלא) החוצה ממצרים, אל הגאולה והחרות.
הנשיכות שהפכו לנשיקות
נסתרות ופלאיות דרכי ההשגחה, ופעמים רבות אירועים שנראים קשים ומרים, הפכו לטובים ומושיעים.
הגאון רבי שלמה ברעוודא זצ"ל סיפר שכאשר סיים גדול מהדירי כתבי הגר"א, הגאון רבי שמואל מלצאן זצ"ל לכתוב את אחד מספריו מפירושי הגר"א, הלך לקבל אישור מראש הצנזורה, אשר היה נודע כאיש קשה ושונא תורה, שהקשה מאוד על כל מי שעסק בהוצאת ספרי קודש, והשגת אישור לספר קודש היה כמעט בלתי אפשרי.
והנה כאשר הגיע רבי שמואל אל חצר ביתו, קפץ עליו כלבו של בעל הבית, נשך אותו וקרע את בגדיו. כשיצא בעל הבית אל החצר, לאור צעקותיו וראה את מה שמעולל כלבו, נחרד עד מאוד והזדרז לסלק את הכלב מעל רבי שמואל…
בעל הבית התבייש מאוד מהתנהגותו של הכלב, ושאל מיד את רבי שמואל לשם מה בא לביתו?
"באתי לקבל אישור להדפסת הספר!" – ענה לו רבי שמואל. בלא אומר ודברים, ובלי הרבה בדיקות, מרוב בושה ואי נעימות, חתם מיד הצנזור על האישור המיוחל.
יצא רבי שמואל מהבית שמח וטבו לב, ומיהר לספר לידידיו על זכותו הפלאית של אדוננו הגר"א זי"ע, ועל הסכנה גדולה שהפכה ברצון הי"ת לישועה עצומה.
מזוודה שהצילה אניה
הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר והבאו הדברים בספר 'שאל אביך ויגדך' על עוד רעה שהפכה לטובה…
ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, הצליחו יהודים רבים לצאת מהמדינות בהם כבר החלו ניצני שלטון נאצי, והיגרו לאנגליה, שם קיבלו מעמד של זרים.
כאשר המלחמה התעמקה יותר, חששו השלטונות האנגלים שבקרב הזרים ישנם מרגלים, ועל כן החליטו להגלות את כל הזרים למדינת אוסטרליה הרחוקה, שם שהו עד סוף המלחמה.
באחת האניות הגולות, שמע רב החובל האנגלי שהצבא הגרמני מצליח במלחמה על פני תבוסותיו של הצבא האנגלי, וכפטריוט אנגלי כעס מאוד. בנקמתו זרק לים את כל מזוודות הזרים, וכך נשארו הנוסעים, ביניהם יהודים רבים, ללא כל חפציהם האישיים. עצב גדול ושברון לב שררו באניה במשך כל ימי ההפלגה.
לאחר שלושים שנה, באחת האוניברסיטאות באנגליה, סיפר פרופסור בהרצאה, שהגרמנים היו בולשים אחר אניות אנגליות בלב ים, והיו מטביעים אותם. פעם אחת אירע שרב החובל באחת האניות האנגליות זרק מזוודות אל לב הים, סיפר הפרופסור, והגרמנים העלו אחת מהן ומצאו בה כתבים בשפה הגרמנית. בעקבות כך הסיקו שמדובר באניה שמסיעה אזרחים גרמנים, ועל כן החליטו שלא להטביע אותה, למרות היותה אניה אנגלית. במקום זאת עקבו אחריה עד שהיא הגיעה לאוסטרליה, ורק לאחר שהנוסעים ירדו והאניה חזרה לאנגליה פוצצו אותה הגרמנים והיא טבעה במצולות.
או אז הבינו הכל שהצרה והרעה בזריקת המזוודות אל לב ים, היא היתה הצלתם וישועתם…
מה רואה ילד בבנק
ובכל זאת, ישנם אירועים ומקרים לא נעימים, בלשון המעטה, שלא רואים כאן בעולם הזה את הסוף הטוב, ועל מקרים אלו ראוי להביא את משלו של הגה"ק בעל ה'פני מנחם' זי"ע, אותו אמר לאברך ששפך בפניו את מר ליבו בעת שהתרגשה עליו צרה נוראה.
"כשהייתי ילד צעיר" – סיפר לו הרבי – "הזדמן לי לבקר בבנק, וראיתי יהודי בא אל הפקיד ומוסר לו שטרות רבות של כסף, והפקיד לא השאיר אצל המפקיד אף פרוטה אחת. ריחמתי עליו מאוד על כך שלקחו לו את כל הכסף שעמל עליו ביזע רב. אחריו ניגש יהודי אחר, ולו הפקיד נתן שטרות כסף רבות. שמחתי עבורו, הנה הוא לא כמו קודמו, הוא מקבל כסף…
לאחר שנים, כשבגרתי מעט, הבנתי שרחמיי ושמחתי היו לשוא, כי האיש שלקחו לו את הכסף, הלא עשיר הוא ובא להשקיע את כספו הרווחים שלו, וברבות הימים הם יכפילו וישלישו. לעומתו האיש השני שנתנו לו כסף, לא היו אלו אלא מעות הלוואה שלווה מהבנק בריבית גבוהה, וברבות הימים יצטרך להחזיר לבנק הרבה יותר ממה שקיבל…
"המוסר השכל שלמדתי מסיפור זה" – הרגיע הרבי את היהודי המסכן – "שלא כל מה שנראה לאדם בעיניו הילדותיות, זה באמת מה שקורה… פעמים שמי שנראה 'מפסיד', הקב"ה מייעד זאת לרווח, ומי שנראה 'מרוויח', אולי בעתיד יהיה זה רק הפסד…".