הרב טוביה פריינד
בני ירושלים סיפרו רבות על צדקותו ופרישותו ומסירות נפשו של הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זיע"א. הבאים בשערי בית הדל והקט, הבחינו וראו במחיצתו בבואה של צדיקי קמאי, צדיק נשגב, שהליכותיו הטהורות נגעו בשמי רום, בכוח עליון היה פוקד בפקודת ישועה ורחמים, רבים היו נוהים אחריו ופקדו את מעון קדשו בכדי להתברך בפקודת ישועה.
למרות התקופה הקצרה ששהה בירושלים, לאחר שאביו הרה"ק רבי שלמה זי"ע עלה להתיישב ולחונן עפר ארה"ק והוא עדיין יושב בגלות סיביר. ולאחר מסע התלאות שעבר, עלה והתיישב בארה"ק ורק שנתיים ימים לאחר מכן נסתלק לישיבה של מעלה בהיותו בן ס"ג שנה.
עם הסתלקותו נתפרסם שמו כפועל ישועות – צדיקים במיתתן קרויים חיים – מקום ציונו מהווה תל תלפיות ואבן שואבת להמוני בית ישראל; יהודים מכל רחבי הארץ ואף מחו"ל, באים להעתיר ולשפוך צקון לחשם בהשתטחות על מקום ציונו, ונושעים בפקודת ישועה ורחמים, אותות ומופתים מסופרים בפי ההמון על הישועות הגדולות שנתקיימו לאחר תפילות על יד ציונו הקדוש.
אמונה וצדקה
הננו מעלים ביריעה זו, פניני הוד, עובדות והנהגות משולחן גבוה של הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע מזוועהיל, כפי שנרשמו ונאמרו במדויק מפיהם של מרנן האחים האדמו"רים: כ"ק מרן אדמו"ר ה'אור אברהם' מזוועהיל זצוק"ל, ואחיו כ"ק מרן אדמו"ר מזוועהיל-צאנז זצוק"ל, מארה"ב, אמרות והנהגות אלו נאמרו ונרשמו במיוחד ליומא דהילולא.
כ"ק מרן אדמו"ר ה'אור אברהם' זצוק"ל אמר: רבינו הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע, היה מפרש את הפסוק "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו'), שאברהם אבינו ע"ה החשיב את האמונה שלו שזה לא בזכות ובכוחות עצמו, אלא שזה צדקה וחסד מאת השי"ת שהוא הנותן נותן לו את האמונה בו.
רבינו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע אמר, ש'אהבת ישראל' אמיתית אפשר ללמוד אצל בנו רבינו, הרה"ק רבי גדליה משה. אך רבינו עצמו התלונן פעם בפני חסידיו על כך שאין לו 'אהבת ישראל' כמו אביו הק' זי"ע, שאצל אביו לא היה לו שום חילוק והבדל בין קרובו ובן משפחתו לבין סתם יהודי, כולם היו אצלו שוים ממש ואת כולם אהב אהבת נפש. אולם אצלו יש חילוק והבדל בין קרובו ובן משפחתו לסתם יהודי, והצטער ושפך את מרת ליבו על כך שעדיין לא הגיע לדרגת אביו.
להרגיש את החבר
הרה"ח רבי אלי' רוט זצ"ל פעם לא הרגיש טוב בלילה, והיה לו מיחושים וכאבים נוראים. בבוקר הגיע שליח מרבנו לבקרו ולעודדו, השליח היה הרה"ח רבי יצחק דייטש זצ"ל, רבי אלי' התפלא על כך מניין ידע כבר כל כך מוקדם שאינו מרגיש בטוב.
כשהבריא שאל לרבינו על כך, וענה לו בפשיטות, שבאמרו בתפילת שמו"ע ברכת 'רפאנו' נפל במחשבתו שמו של רבי אלי', ולכן ביקש ומינה שליח שילך לבקרו ולהודיע לו מצבו שילך לבקרו. וסיים רבינו: 'יהודי צריך תמיד להרגיש את חברו'…
אהבת ישראל ללא גבולות
בדברות קדשו שנשא כ"ק מרן אדמו"ר מזוועהיל-צאנז זצוק"ל, עמד על ענוותנותו של זקנו הקדוש זי"ע: "זקיני הקדוש רבי גדליה משה זי"ע, הצטיין במידה זו של שפלות ולב נשבר, שהחזיק עצמו לכלום והיה עניו ושפל באופן מיוחד, וכשהגיעו אליו שיפעול ישועה עבור חולה או מצפה לישועה היה אומר: 'אבי היה יכול לפעול אבל אני אין בכוחי לפעול ישועות'. ובזה אפשר לתלות מה שרואים הכח הגדול לפעול ישועות שרואים אצל קברו, כיון שלב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. וגם האהבת ישראל שלו היה באופן נפלא וכבר בחייו לא יכול היה לראות בצערו של איש ישראל.
"סיפר לי הרב החסיד רבי חיים הערש אייזנבאך זצ"ל (שניהל גמ"ח 'המושיע' בירושלים), שבעת מלחמת השחרור שנלחמו עם הבריטיים, אירע פעם שחטף חייל בריטי בחור אחד וחששו שגורלו יהיה מר מאוד, ומרוב פחד לא העיז שום אדם לצאת מביתו לנסות להצילו מידיו. אך תיכף כששמע זקה"ק רבי גדליה משה מה שמתרחש, לא שת לבו לסכנה הגדולה שהיתה כרוכה בדבר, ועל אף הפצרותיהם של בני ביתו שיחוש על נפשו וגם שכבר לא היה אז בקו הבריאות, רץ החוצה לעבר החייל הבריטי והתחיל לצעוק עליו 'תעזוב מיד את הבחור', ואחז ביד הבחור ומשכו מיד החייל והכניסו בחזרה לביתו וכך הציל את חייו, וכך מסר נפשו עבור כל יהודי".
עד כלות הנפש
ברשימות וכתבים של נכדו כ"ק אדמו"ר ה'אור אברהם' זצוק"ל, מובא הסיפור הידוע ששמע מזקני הגה"צ רבי נטע פריינד זצ"ל שזה להסתופף בצילו ולהביט בקודש אל הפלאות שחולל הרה"ק רבי שלומק'ע מזויעהל זי"ע ולאחריו בנו הרה"ק רבי גדליה משה זי"ע.
וכך רשם: "זקני הק' האדמו"ר רבי גדליה משה שהה זמן רב בסיביר, הרשעים הבולשביקים התעללו בו בכל אותה התקופה והיה אסיר במקום תקופה ממושכת. יום השחרור שלו נקבע ליום השבת קודש יחד עם עוד יהודי שנתפס עימו. אך טרם השחרור היה לו להתייצב בפני במפקד לחתום על השחרור.
"יום השבת הגיע, אך רבי גדליה משה טרם ניגש למפקד לחתום על הטפסים, המפקד שמעולם לא נתקל בתופעה כזאת, החליט לבדוק מדוע לא בא לחתום? משהתייצב לפניו רבינו לפניו שאלו המפקד: האם אינך רוצה להשתחרר? ענה לו רבינו כי חפץ הוא מאוד.
מיד הגיש לו המפקד את הטפסים וביקש ממנו לחתום על השחרור. אך רבינו סירב לקחתם באמרו שינו חותם בשום אופן ביום השבת קודש. משראה המפקד שאינו מוכן לחתום הזהיר אות כי ישאר כאן ללא זמן מוגבל, אך רבינו בעקשנות מרובה אינו מוכן לחלל את השבת.
"ליד רבינו עמד וניצב היהודי שאסרוהו יחד עם רבינו, והמפקד עבר אליו והגיש לו את הטפסים ע"מ לשחררו וביקש גם ממנו שיחתום. אך משראה כי רבינו מתנגד לחתום בעצם יום השבת, עמד והתלבט מה לעשות, אך החליט כי גם הוא אינו חותם ונשאר עם רבינו, משראה רבינו שהלה מתנגד אף הוא לחתימה, ניגש למפקד ואמר לו הוא רוצה לחתום עבור היהודי.
לשאלתו מדוע בשבילו אינו מוכן לחתום ואילו בשביל חברו מוכן הוא לחלל את השבת ענה, כי הוא עדיין יכול להישאר כאן ויש בכוחו לסבול, אך חברו אין בכוחו לסבול, ויש בזה משום פיקוח נפש לכן מותר לו לחתום ורוצה לחתום עבורו.
משראה המפקד את נחישותו להציל את חברו הדבר מצא חן בעיניו והחליט לשחרר את שניהם ללא חילול שבת.
מה רבה היה שמחתו של רבינו לא רק על עצם השחרור, אלא כך שהוא וחברו לא הוצרכו לחלל את השבת…"
השאלות שישאלו
אבדל"ח כששהינו בקודש פנימה ביוניון סיטי בארה"ב, במעונו של כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז-זויעהיל זצוק"ל לשמוע מנועם שיחו, הביע את קורת רוחו מהמאמר שנכתב על דודו הרב החסיד הישיש רבי שלמה פרישטיק זצ"ל, בו הובא סיפור ממורי זקני הגה"צ רבי נטע פריינד זצ"ל, ששמע מחותנו הגה"ח רבי שמעון הלל שלזינגר זצ"ל, מקורבו ונאמנו של הרה"ק רבי שלומק'ע מזוויעהיל זי"ע:
טרם שסגרו את השידוך של רבי שלמה פרישטיק עם בת הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל, בירר על הנהגתו של החתן, שהוריו היו מחשובי חסידי אלכסנדר בפולין, והגיע ללמוד בישיבת נובהרדוק, ונודע לו כי בפסח חבריו בישיבה אוכלים 'מצות מכונה'.
הרה"ק רבי גדליה משה ניגש אל אביו הרה"ק רבי שלומק'ע זוועהיל'ער זי"ע וסיפר לו על כך.
מששמע על כך הרה"ק רבי שלומק'ע פנה ואמר לו: 'בגמרא בשבת וגמרא סנהדרין מובאים השאלות ששואלים בבית דין של מעלה כשמכניסם אדם לדין, ולא שואלים אותו אם אכל 'מצות-יד' או 'מצות-מכונה'.
יש עוד שתי שאלות עיקריות נוספות שישאלו: אחת, האם שמרת את עיניך מלהסתכל בראיות אסורות? והשניה, האם נזהרת לבל תפגע ח"ו ביהודי? אלו השאלות שישאלו אותך, יותר מאשר ישאלו האם 'שמרת' את המצות!…'
והוסיף הרה"ק רבי שלומק'ע ואמר: 'לא שווה כל חומרה בעולם, אם היא באה על חשבון של פגיעה או בושה וצער ליהודי אחר, שהיא איסור דאורייתא. מוטב שלא להחמיר כלל אף במצות בפסח, אם הם באות על חשבון צער ופגיעה במשהו או בכל אדם אחר. אם מחפש הנך זהירויות והנהגות, תתמקד בשמירת עיניים ושמירת הפה, שהם עיקר שכרו של יהודי לעתיד לבוא', זו היתה תשובת הרה"ק רבי שלומק'ע לבנו הרה"ק רבי גדליה משה, ומיד לאחר מכן נסגר השידוך למזל טוב.
לברכה ולא לקללה
סיפר כ"ק מרן אדמו"ר ה'אור אברהם' זצוק"ל: סמוך למושבו של רבינו היה דר מסכן ואומלל קשה-יום, והיה מבקר בתמידות בבית רבינו, ורבינו היה מחזקו ומעודדו, פעם נכנס אל רבינו ושפך לפניו מר לבו, שכמה אנשים מציקים לו תוך שהוא מקללם בקללות נמרצות.
אמר לו רבינו: 'למה לך לקלל אחרים? יותר טוב תברך את עצמך ואז במילא יסתלקו אויביך'.
עוד סיפר הרבי זצ"ל: כששהה רבינו בעינוי תחת מסך הברזל בסיביר, והגיע ימי הסליחות, היה תר ומחפש שופר מהודר לימים הנוראים, אך לא השיג בשום פנים ואופן. כך הסתובב רבינו בקור העז, עד לבסוף השיג שופר בדמים מרובים. שמח שמחה גדולה על כך שיוכל לקיים מצוות שופר בהידור.
ברם בהגיע יום הדין פחד לתקוע בשופר, שהיה בכך פיקוח נפש ממש, כי אם החיילים הרשעים היו שומעים את קול התקיעות היו עושים בהם שפטים. גם אחר הצהרים של יום ראש השנה כשכל האסירים יצאו לטיולם היומי, עדיין פחד רבינו לתקוע, הוא היה ממלמל את התפילות בע"פ בלחש, והתפלל גם שיזכה לתקוע בשופר עוד לפני השקיעה בעוד היום גדול, לאחר מסירות נפש של השגת שופר בדמים מרובים תרתי משמע.
בחסדי השי"ת מיד שסיים תפילתו נתעורר קטטה בין החיילים עם צווחות ושריקות בקולי קולות, מיהר רבינו והוציא את השופר וברוב שמחתו ותקע שלושים קולות.