"וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹוקִים חֹרֵבָה" (שמות ג', א')
המפתח להצלחה בלימוד התורה, הוא מידת השקידה שהאדם שוקד עליה. מי שכופה את עצמו ללמוד בהתמדה ובשקידה, יזכה לצמוח אדם גדול. מי שחסר לו בהתמדה ובשקידת התורה, גם אם הוא מאוד מוכשר, לא יוכל לצמוח ולהיות 'אדם גדול'. זה צריך להיות ברור לחלוטין לכל יהודי באשר הוא.
ה'חזון יחזקאל', מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל היה מוסר מדי שבוע שיעור בישיבת סלבודקה, ולכן היה צריך להגיע מביתו שבירושלים לישיבה בבני ברק. לא פעם הוא היה צריך להישאר בלילה בישיבה, ולחזור לביתו רק אחרי תפילת שחרית למחרת היום.
בוקר אחד אחרי התפילה, ניגש אליו אחד מהבחורים החשובים מהישיבה ואומר לו רבי מגיע לי מזל טוב, אתמול בלילה זכיתי להתארס בשעה טובה. נהייתי חתן.
רבי חצקל כמובן הושיט לו ידו ובירכו בברכת מזל טוב חמה ולבבית עם כל הווארעמקייט המיוחדת שלו, ואז אזר הבחור אומץ ואמר שהוא רוצה לבקש ברכה, שיזכה ללמוד כל ימיו תורה בשקידה.
השיב לו הגר"י אברמסקי על אתר, ברכה כזאת לא אוכל לברכך, ולא יעזור לך שאתן לך כזאת ברכה. ללמוד בשקידה לא לומדים בגלל שקיבלת ברכה, זה תלוי רק בך!
אבל אני כן יכול לתת עצה, הוסיף ר' חצקל ואמר, בכל מקום שאתה נמצא, בכל מצב שאתה נמצא תתיישב ותלמד תורה! תלמד בלי הכנות… אל תעשה הכנות גדולות כדי ללמוד, אלא פשוט תתיישב ותפתח את הגמרא ותתחיל ללמוד.
אם תקבל עליך את המידה הזאת שמיד תתיישב בכל המצבים ללמוד בהתמדה, אז תזכה לשקידת התורה.
חייבים גישמאק
אבל כדי לזכות לשקידת התורה צריך עוד מידה צריך מידה של אהבת התורה, ואיך מגיעים לאהבת התורה? כשיש גישמאק בלימוד!
כשלומדים רק 'מלמעלה', ולא יורדים לשורש הדברים, כשלא מקפידים שהלימוד יהיה יסודי, לא ייתכן להרגיש בו מתיקות וגישמאק, וכשאין גישמאק אי אפשר ללמוד לאורך זמן בהתמדה אמיתית…
אדם שיש לו גישמאק בלימוד, הוא אוהב סברא אמיתית, הוא אוהב הערה נכונה, זה לא משנה לו אם הוא כשהוא מבין ראשון או שהוא מבין אחרון, בכל פעם שהוא מבין סברא יש לו שמחה – זה מה שנותן לאדם סיפוק בתורה, זה נותן לו כוח ודחיפה ללמוד בהתמדה.
כבר אמרתי פעם בישיבה כאן, זוכרני מעשה משנת תש"ג כשלמדתי ב'תורה ודעת', הגיע פורים, ואחד הר"מים בישיבה שלח עם נער מתלמידי הישיבה משלוח מנות לראש הישיבה מו"ר רבי שלמה היימן זצ"ל.
רבי שלמה לקח את משלוח המנות והעביר אותו לרבנית, הוא שאל את התלמיד "תגיד לי מיין קינד, בן כמה אתה?" אומר לו התלמיד אני בן שתים עשרה שנה.
שואל אותו ראש הישיבה רבי שלמה," אתה רק בן 12? זה אומר שאתה 'קטן', וקטן הוא לאו בר שליחות איך שולחים איתך משלוח מנות?"
הילד לא נשאר חייב, וביקש רשות להשיב על תמיהתו של ראש הישיבה. כשרבי שלמה נתן לו רשות להשיב, הוא אמר "נדמה לי שזה בכלל לא קושיא. איפה יש דין שצריך להיות גדול? כשהחיוב מוטל על המשלח, והוא נותן לשליח לעשות את מה שמוטל עליו מדין 'שלוחו של אדם כמותו', אז צריכים להיות בר שליחות.
"אבל במשלוח מנות כתוב ב'שולחן ערוך' שישלחו דווקא על ידי מישהו אחר, ושהמשלח לא יתן את משלוח המנות ישירות למקבל. אם כן, מה נפקא מינה לי אם השליח הנו קטן או גדול?".
ראש הישיבה התפעל מהסברא הזאת, הוא ניגש לילד ונשק אותו על מצחו, ובמשך כל הפורים מי שנכנס אצל רבי שלמה בבית, זכה לשמוע ממנו את הסיפור הזה. לכל אחד הוא חזר ואמר בהתלהבות ובשמחה, היתה לי קושיא על ילד, והוא ענה לי, והוא צודק!
האהבת התורה אצלו היתה כל כך חזקה ותוססת, עד שהוא לא יכול היה שלא לחזור על החידוש הזה שוב ושוב. כל היום הוא המשיך להתלהב ממנו.
ההברקה, החידוש
זו דוגמה לאדם שיש לו אהבת התורה, ממילא יש לו גם שקידת התורה. אבל אהבת התורה מקבלים על ידי גישמאק בלימוד, כשמונחים בלימוד רואים את ההברקה של סברא רואים את ההברקה של קושיא, את ה'גלאנץ' (ברק) של התירוץ, ואפילו הערה בעלמא היא מתוקה מדבש. כשאדם מציין אצל עצמו את ההערות שלו, זה נותן לו סיפוק בלימוד. בסוף הזמן יש לו חמש או עשר מחברות של הערות עצמיות, חוץ ממה שהוא שמע מהמגידי שיעורים, זה נותן לו דחיפה עצומה ללמוד הלאה בהתמדה.
ואני אגיד לכם עוד דבר נורא ונפלא שהיה רבי חצקל אברמסקי אומר, ורק שתדעו שהגר"ח מבריסק החזיק ממנו מאוד, כך שצריך להתייחס בזהירות רבה לכל מילה היצאה מפיו של ה'חזון יחזקאל'.
סיפר רבי יחזקאל, שהוא זוכר בישיבות בהן למד, הן בבחרותו והן לאחר חתונתו, היו שם שני סוגים של בחורים שהיו שקועים בלימוד. אלו שהיו רועשים, 'מצלצלים', כולם שמעו מהם, תמיד היה להם איזה חידוש עצום או סברא מיוחדת מאוד להשמיע, כל מי שמצא דבר מה נפלא בסוגיא היה רץ אליהם כדי לעדכן אותם, והם היו 'טוחנים' את זה עד דק, ורצים מצד לצד ונותנים קולם ברמה.
והיו גם בחורים שקטים, שהיו יושבים והוגים בתלמודם. בלי סברות מבריקות ובלי קולות וברקים.
כשעברו השנים, הוא גילה, הרב אברמסקי, שאלו שהורגשו היטב בישיבה כלמדנים מהשורה הראשונה, לא יצא מהם כלום, ודווקא השקדנים השקטים, אלו שישבו ולמדו בהתמדה בלי רעש וצלצולים, מהם יצאה תורה, מהם יצאה הוראה!
רעש וצלצולים
ישב ה'חזון יחזקאל' ובחן את הנושא לעומקו, עד שהגיע להסבר ששופך אור על התופעה המעניינת והמפליאה הזאת.
אלו שהיו לומדים 'עם רעש וצלצולים', לא יכלו ללמוד לבד. הם לא היו מסוגלים לשבת וללמוד בכוחות עצמם דף ועוד דף במשך שעות רצופות בלי להוציא את העיניים מהגמרא. מה החזיק אותם? כח הרבים. הם התרוצצו בבית המדרש, שמעו פה סברא ושיווקו אותה בצד השני, שם שמעו תירוץ ורצו לספר בצד השלישי, הם היו מעין רוכלים הטוענים כאן ופורקים שם, לפעמים גם חידשו חידושים משלהם, אבל היה חסר להם דבר אחד – השקידה הם לא ישבו ולמדו שעות ארוכות ברציפות.
אחרי שהתחתנו והיו צריכים לעזוב את הישיבה, מה נשאר להם? הם ישבו בבית, או בבית המדרש שבו אין כל כך הרבה לומדים כמו בישיבה, וכל אחד ממילא לומד משהו אחר, והם נשארו לבד עם הגמרא. לשבת וללמוד חמש שעות, שמונה שעות, עשר שעות. לזה הם לא היו מסוגלים, מעולם לא הורגלו בכך.
לעומתם, אותם בחורים שבישיבה היו יושבים עם הגמרא ושוקדים על תלמודם שעות על גבי שעות, המשיכו באותה הדרך גם אחרי שהתחתנו ועזבו את הישיבה. מאי נפקא מינא איפה אתה נמצא? אם זה בישיבה או בבית, בבית המדרש או ברכבת, בבית המוסר או בחנות? אם יש לך גמרא, אתה יושב ולומד עוד ועוד, חוזר על המסכתא שוב ושוב – וצומח גדול בתורה!
הווי אומר, יסוד היסודות להתעלות בלימוד התורה, זה ללמוד! ואני יכול להעיד ולומר לכם שמהשנים הרבות שזכיתי להיות בישיבות, רואים את זה בחוש! אלו שישבו ולמדו הם אלו שעלו וצמחו. לא מבעלי סברא ששואגים חידושים יצאו גדולי תורה, אלא מהשקדנים, המתמידים, אלו שלא עוזבים את הגמרא ולומדים בכל מצב ובכל זמן.
המשך השיחה יפורסם אי"ה בשבוע הבא
תודתנו לתלמידו החשוב שהעביר לידינו את תמלולי השיחות