מוניטין יצאו לתפילותיו של הרה"ח רבי ישראל חיים גינזבורג. אמירת התהלים שלו היתה בנעימות מיוחדת. פעם שאלו בנו הגה"ח רבי שמאי בעודו ילד: 'איך התחלת לומר כך תהלים'?
'את זה למדתי בגור!' סיפר, וכך היה המעשה: 'אמי, מרת חנה לאה [היתה אחייניתו של חידושי הרי"ם וגדלה בביתו של ה"שפת אמת"] עשתה אותי שליח אל הרבי ה"שפת אמת", לבקש ברכה על חולה. מצבו היה קשה מאד והרופאים חששו לחייו. משום כך הזהירה אותי אמי שלא אהין לעזוב את בית הרבי מבלי לקבל הבטחה מפורשת לבריאות שלימה. היא הסבירה לי כי יש יכולת ביד הצדיק להבטיח ישועות, שהרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
נסעתי לגור. כשנכנסתי אל הרבי הזכרתי את שם החולה. הרבי נתן את ברכתו. הגבאי ציפה כי אצא מן החדר. אבל אני חזקה עלי פקודתה של אמי, לבל אהין לצאת מן החדר בלא ברכה מפורשת להחלמתו המלאה של החולה.
לא ידעתי מה לעשות. לומר זאת לרבי? התביישתי! לצאת בלי הבטחה? חששתי! עמדתי. הגבאי דחק בי לצאת, אך ללא הצלחה. ואז פנה אלי הרבי בחיוך ואמר "נו, אינגלע סע הביתה".
דבריו של הרבי ניערו אותי משרעפי, 'המשפחה מבקשת הבטחה שהחולה יבריא' אמרתי ברעד, כשסומק מציף את פני.
חשתי שבכי עומד לפרוץ ממני מרוב יראה ופחד.
"אהה…" אמר הרבי וחיוך עלה על פניו. "אם כך תתפלל" ציווה וצבט בלחיי.
'איך מתפללים' שאלתי כשהדמעות נקוות בעיני. הרי אף נער בגילי לא עומד כך מול הרבי ומקשה שאלות משאלות שונות.
"אומרים תהלים" אמר הרבי. 'אבל איך אדע שאותו חולה יבריא?' שוב שאלתי, נבוך וסמוק מגודל המעמד.
"אומרים תהלים עד שמרגישים שהקב"ה שמע את תפילתך וקיבל את בקשתך!" אמר הרבי ה"שפת אמת" ופניו להטו.
'כשיצאתי מחדרו של הרבי רעדו רגליי' סיפר ר' ישראל לבנו שמאי ודמעות שוב זלגו מעיניו. 'אחד ממשמשיו של הרבי הגיש לי שתיה וזירז אותי לצאת לדרך.
אלא שמביתו של הרבי הלכתי ישר לבית המדרש! אמרתי תהלים עד כלות הכוחות ממש, הלא הכרתי את החולה. רק כשחשתי שהתפילה עושה רושם למעלה, העזתי לחזור הביתה.
מאז – למדתי לומר תהלים בקול וברגש, עד שאני חש הקלה כפי שהרבי אמר: "בתפילה מעומק הלב זוכים להרגיש כי נושעים!"
(נר לשולחן שבת פרשת ויצא – "הגאון החסיד")