"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז)
בברכתו לאפרים ומנשה אמר יעקב אבינו: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח טז). ומבארים חז"ל במדרש: "מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצימאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן" (בראשית רבה צז).
הרי לנו שהצימאון לתורה הוא תנאי בסיסי למתיקות התורה. רק אדם הצמא לכל מילה של תורה יכול להרגיש במתיקותה. אבל מה עושים כשלא מרגישים בצימאון וממילא לא מרגישים גם במתיקות? מה עושה בחור שלא אוהב ללמוד ואין לו טעם בלמוד?
תשובת החפץ חיים
את השאלה הזו שאל אותי אחד מתלמידי בישיבת "כפר גנים" וזו היתה תשובתי. רבי אהרן כהן זצ"ל, חתן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שאל את חמיו כיצד זוכים לקבל טעם בלימוד התורה?
במקום לענות השיב ה"חפץ חיים" בשאלה מדוע התורה נמשלה דוקא למים? אמנם הגמרא אומרת: "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז ע"א). ומכאן אנו למדים שתלמיד חכם צריך להיות מעוטר בענווה ובמידות טובות. אבל עדיין יש להבין מדוע דוקא המים מהווים משל לתורה, הרי גם היין וכל הנוזלים האחרים זורמים למקום נמוך ויכולים לשמש כמשל לתורה ולבעל הענווה.
תירץ ה"חפץ חיים" שעל מים אין מברכים ברכת הנהנין אלא אם כן האדם שותה אותם לצימאונו. כאשר אדם שותה מים לצורך בריאותו, בשביל לבלוע כדור או כי הדיאטנית גזרה עליו לשתות בכל יום עשרה ליטר, הוא לא מברך עליהם ברכות הנהנין. וזאת משום שהאדם נהנה מהמים רק כשהוא שותה אותם כדי להרוות את צימאונו, בניגוד לשאר המשקים שהאדם נהנה מהם גם כשאינו צמא, ולפיכך הוא מחויב לברך עליהם גם כשאינו שותה אותם לרוויה.
מכאן אנו למדים שכפי שהצימאון מהווה תנאי הכרחי להנאה מהמים, כך הצימאון לתורה מהווה תנאי הכרחי לקבלת טעם בלימוד. ועל כן נמשלה התורה דוקא למים ולא למשקים אחרים. וזאת משום שרק מי שצמא לתורה ומשתוקק אליה, חש בערבותה ובמתיקותה.
השאלה במקומה עומדת
התשובה לא סיפקה את הבחור שחזר והקשה: "אמנם הבנתי שהצימאון לתורה מביא למתיקות התורה, אבל מה אעשה אם אני לא צמא לתורה? הרי חזרתי לנקודת ההתחלה ושוב אין לי דרך להרגיש טעם בלימוד".
באותם רגעים נזכרתי באפיזודה שהתרחשה בקמפ הקיץ של ישיבת "כפר גנים". "אתה זוכר שצעדנו במסלול מפל הג'ילבון ברמת הגולן. באמצע העלייה לעבר החניון הרגשתי שאני לא מסוגל לטפס במעלה ההר. התיישבתי מתחת לעץ הראשון שראיתי ואמרתי לחבר'ה: 'או שתיקחו אותי מפה עם מסוק אני שנעביר את הישיבה מכפר גנים לג'ילבון, אבל אני לא מסוגל לזוז אפילו מטר אחד!'
ישבתי מרותק מתחת העץ עד שבחור צדיק רץ לאוטובוס והביא לי בקבוק מים חצי קפואים. עד היום אינני מסוגל לשכוח את טעמם הנפלא של המים האלו. היה במים טעם גן עדן שלא טעמתי מעולם! לשום משקה שבעולם אין טעם כה מתוק כמו הטעם של מים קרים על נפש עייפה.
לעמול להתייגע, ולהרגיש
מדוע היה למים טעם כה מתוק? מפני מה הרגשתי במים הללו טעם גן עדן? משום שלאחר קושי ועלייה, לאחר מאמץ והשקעה, מרגישים צימאון אדיר. וכשמרגישים צימאון אדיר יש למים טעם ערב ונפלא שאין כמותו בכל העולם!
מכך תסיק כיצד תוכל לקבל טעם בתורה. בשלב הראשון עליך לעמול, להתייגע ולהתאמץ. בשלב השני, לאחר העמל והיגע, תחוש בצימאון אדיר. ובשלב השלישי כשתחוש צימאון לתורה, תקבל טעם בלימוד ותרגיש שהתורה מתוקה מדבש ואין בכל העולם כולו דבר נעים וערב כמותה".
את היסוד הזה כותב הגאון מוילנא במפורש בפירושו על הפסוק: "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק" (משלי כז, ז). "כאשר לא יחפוץ האדם בהגיון התורה, אז אינו טועם המתיקות וזה 'תבוס נופת'. אך כאשר נפשו רעבה שמשתוקק ומתאווה לעסוק בתורה, אפילו מר מתוק לו מחמת שיגע בה מאוד וציער את עצמו עליה".
ראשית כל יש להתאמץ ולהשקיע בלימוד התורה. כשמשקיעים ומתאמצים חשים בצמא לתורה. וכשחשים בצמא לתורה מרגישים במתיקותה ובטוב טעמה.
('לרומם' תודתנו ל'יפה נוף' ספרים)