יעקב א. לוסטיגמן
"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מ"ט, ז')
מעשה היה בגדול שבגדולי המוסר, רבי ישראל סלנטר זיע"א, שהגיע פעם לישיבה וראה שיש שם תכונה גדולה. כשבירר עם תלמידיו מה אירע ומדוע הם לא לומדים כהרגלם, השיבו לו שהשכנה המתגוררת בסמוך פרצה לישיבה וטענתה בפיה, "אתם לומדים בקול ומפריעים לי", היא דרשה מהם שיפסיקו לצעוק ולהתווכח בקול, ושילמדו רק בשקט.
על פי דין היה מותר להם ללמוד. זה היה באמצע היום, ולא בשעת לילה מאוחרת.
אמר להם רבי ישראל, אתם תמשיכו ללמוד כרגיל, ואם היא תבוא פעם נוספת, אני כבר אסדר את זה מולה. אל תתיחסו למה שהיא אמרה, תמשיכו ללמוד.
התלמידים אכן נענו להוראת רבם, והלימוד חזר להיות בקולי קולות, במלחמתה של תורה, כשזה טוען בכה וזה טוען בכה, כנהוג בבתי המדרש.
לא עובר זמן רב, והשכנה המדוברת מגיעה שוב, זועמת ומאיימת. מה אתם עושים, היא צעקה, אתם מפריעים לי, כבר אמרתי לכם, תפסיקו לצעוק אני לא מסכימה לרעש הזה שאתם מקימים כאן.
רבי ישראל סלנטר לקח בידו מקל גדול, והתקדם לעבר האשה בצורה מאיימת. על פניו נראתה הבעה זועמת ומאיימת מאוד, והאשה נבהלה והחלה לברוח על נפשה, כשרבי ישראל רודף אחריה עם המקל הגדול כאילו הוא מתכוון להעניש אותה על כך שפגעה ברצף הלימוד של תלמידיו.
זכור ואל תשכח
בעודו מנהל את המרדף, הזכיר רבי ישראל לעצמו שוב ושוב "תזכור, כעס הפנים ולא כעס הלב! כעס הפנים ולא כעס הלב!". הוא החל לצעוק על האשה הבורחת שאם היא תבוא שוב הוא כבר יראה לה מה עושים למי שמפריע לתלמידים ללמוד, ומיד שב והזכיר לעצמו "כעס הפנים ולא כעס הלב!", משנן לעצמו בלחש, שלא ייכשל חלילה לרגע אחד בכעס, הרמב"ם אומר שהכעס הזה מותר, 'כעס הפנים', להראות פנים זועפות מותר, אבל חלילה וחס לא כעס הלב, זה כבר אסור!
הגמרא בנדרים אומרת דבר נורא: אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו… רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובין מזכיותיו. א מוראדיגע זאך אם רוצים לדעת אם אדם יש לו יותר עבירות או יותר מצוות, שיראו אם הוא נהיה בכעס! רבי ירמיה מדיפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טיפשות! כל הכועס נהיה טיפש, הוא מאבד את החכמה שלו.
בקיצור, מלכעוס מפסידים כל כך הרבה, מכל הכיוונים. שוכחים את הלימוד, עוונות מרובים מזכויות, רוח טומאה נכנס בכועס, אסור להיות חבר שלו! הוא מאבד את החכמה שלו. ה' ישמור ויציל.
חייב אדם לדעת שצריך להתגבר על כעס. בזמן של כעס יכולים אפילו להזיק אדם חס ושלום, ולפעמים אפשר עוד יותר מלהזיק אדם – כי הכועס הוא לא אותו אדם בשעה שהוא בכעס. הוא הופך להיות אדם אחר לגמרי, לפעמים אפילו אדם מסוכן…
על פי תהום
הזוהר הקדוש אומר בפרשת מקץ (רא ע"ב): רבי אבא היה יושב מחוץ לשער העיר לוד, היו שם עצים והרים וגבעות ועמקים. הוא ראה אדם שהגיע מהעבודה כשהוא מאוד עייף, והתיישב על ענף של עץ שהיה באוויר מעל תהום! בכל זאת, הוא התיישב על הענף נשען על העץ ונמנם מרוב העייפות שלו.
בעודו ישן רואה רבי אבא נחש ארסי גדול נחש ענק שיורד מהעץ ורוצה להרוג אותו. רבי אבא היה רחוק מכדי שיוכל להתקרב ולהציל את האיש. הוא רואה שהנחש מגיע קרוב אליו ומנסה להמית אותו רח"ל, אבל בדיוק נפל ענף מלמעלה ונתן מכה לנחש על הראש והוא נפל על הרחוב על הדרך ליד העץ. הנחש נפל מת והאדם הישן לא יודע מכלום!
כשהתעורר האיש משנתו, הוא ראה פתאום את הנחש, ולא ידע שהוא מת. מרוב בהלה הוא שכח שהוא על גבי ענף שנמצא מעל התהום, ולרגע נרתע לאחוריו ורצה לברוח אל תוך התהום…
בדיוק הענף שעליו ישב האיש נשבר ונפל לתהום, ואילו האיש עצמו ניצל ויצא מהמקרה ללא פגע… בעצם היו לו שני ניסים עצומים ומופלאים, שהצילו אותו ממוות בטוח.
בא רבי אבא אל האיש, ואמר לו אתה חייב להגיד לי מה המעשים שלך. אתה לא יהודי פשוט, זה ברור לי הרי הקב"ה לא עושה ניסים כאלו גדולים בחינם.
אמר לו היהודי, כל ימי חיי לא קרה שמישהו עשה לי משהו רע ולא התפייסתי איתו מיד. כל אחד שפוגע בי ומבייש אותי, אני תמיד משתדל לפייס אותו שלא יכעס עלי, ואני מוחל לו על מה שעשה לי במחילה גמורה. ולא זו בלבד, אלא שאני לא עולה על מיטתי בערב לישן, עד שאני מוחל לכל מי שפגע בי והקניט אותי, ולא אכפת לי בכלל ממה שביישו אותי ופגעו בי, ובנוסף לכל זה אני גם משתדל מאותו יום ואילך לעשות רק טוב עם מי שבייש וביזה אותי.
מדה טובה מרובה
שלמה המלך אומר "משלם רעה תחת טובה לא ימוש רעה מביתו". אם כן, נדון קל וחומר, הרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם כן, מי שמשלם טובה תחת רעה, לא תמוש טובה מביתו!
בכה רבי אבא ואמר שהאיש הזה שכך מעביר על מידותיו, הוא יותר גדול מהצדיקים הכי גדולים. אדם שיכול להתגבר על עצמו עד כדי כך!
פעם שמעתי מראש ישיבה גדול מזקני ירושלים, שסיפר לי שלפעמים כשהוא מגיע להבנה שהוא צריך לכעוס על מישהו, יש לו סדר איך הוא מתנהג. יש לו פנקס מיוחד שבו הוא כותב כך: "פלוני עשה כך וכך, ולכן אני צריך לכעוס עליו. בעז"ה בעוד שלוש שעות אכעס עליו כראוי". אחרי שלוש שעות, הוא כבר נרגע וממילא לא עולה הכעס על לבו אף פעם…
מספרים שה'צמח צדק', כשאירע שעברה לו מחשבה אולי להגיע לכלל כעס ח"ו, הוא אמר שזאת שאלה מורכבת, כמו שבטריפות ובבשר וחב אי אפשר לפסוק בלי לפתוח קודם שו"ע ופוסקים כדי לבדוק מה ההלכה, כך גם בכעס, צריכים לבדוק מה כתוב בגמרא על מי שכועס, לעיין בספרי מוסר, ולאחר מכן לדון לגופו של עניין אם יש מקום לכעס… כמובן שאחרי עיון של שעתיים או שלוש בנושאים אלו, לא יעלה על דעתו לכעוס חלילה.
אל תתחרט על העבר
הגאון הצדיק רבי משה שניידר ז"ל, היה אדם גדול מאוד. הוא ניהל את הישיבה, הוא היה זה שאמר את השיעורים והוא זה שגם היה צריך להשיג את כל הכסף הנדרש לכיסוי ההוצאות.
היו לו לרבי משה תורמים קבועים, שהיו נותנים לו אחת לתקופה. באחת הפעמים כנקש על דלתו של גביר שהיה רגיל לתרום לישיבה, הוא מצא אותו בעת שהיה שרוי בכעס, ואותו גביר הגיב בחריפות ובזלזול, ואמר לרבי משה שיידע שיותר אין לו מה להגיע אליו כי הוא מצהיר בזאת שמכאן ולהבא לא יתרום עוד אפילו לא לירה אחת לישיבה!
רבי משה אמר לאותו עשיר, "אתה לא חייב לתרום כמובן, זה הכסף שלך ואף אחד אינו יכול לחייב אותך. אבל יש לי רק בקשה אחת ממך, לפחות אל תהיה 'תוהא על הראשונות', חלילה וחס אל תתחרט על הכסף שכן נתת לישיבה, כדי שלא תפסיד את הזכויות העצומות שצברת עד כה".
הוא אמר את זה עם כזה 'גישמאקייט' ועם כזאת נעימות שאותו גביר נרגע, ופניו לא היו לו עוד, ולא זו בלבד שלא הפסיק לתת לישיבה, אלא שגם נתן לו נתינה גדולה במיוחד כדי לפייס אותו על כך שדיבר איתו קשות.
מהסיפור הזה של רבי משה שניידר למדתי, שאדם צריך להתגבר ולא מפסידים מהתגברות על כעס, אף פעם!
בדידי הווא עובדה
ואספר לכם מעשה שבדידי הווא עובדא, בשנת תשכ"ג נסעתי לחתונה של אחי שהיתה באמריקה ואימי כבר היתה אז אלמנה מזה חמש שנים. הוא היה האח הכי צעיר, וכשהוא התחתן חששנו שהיא תרגיש בודדה וגלמודה לאחר שנשארה לבד בבית.
היה זה בתחילת חודש תמוז, התקשרתי לבני בית שלי, ושאלתי אם רעייתי מסכימה שאשאר בארה"ב עוד כמה חודשים, עד אחרי יום הכיפורים, כדי שאמא לא תהיה לבד מיד אחרי החתונה של הבן הקטן שלה. כשקיבלתי את הסכמת בני הבית, הודעתי גם לראש הישיבה שאני נשאר באמריקה, והוא אמר לי, אם אתה כבר ממילא באמריקה, אולי תנצל את הזמן הזה כדי לגייס קצת כסף לישיבה, כמה שתוכל.
וכך עשיתי. בימים הייתי הולך לגייס תרומות, ובלילות הייתי ישן אצל אמא שלי.
יום אחד אירע מקרה שלעולם לא אוכל לשכוח… זה היה יום חם מאוד, ממש 'חמסין' אמיתי. עליתי לבית חרושת גדול של בגדים, לאחר שנאמר לי שהבעלים שלו הוא יהודי שהוא מוקיר רבנן, ותמיד הוא תורם בעין יפה לישיבה. הגעתי רבע שעה לפני שהוא היה צריך לסגור. כל הפקידים כבר הלכו ורק הוא עוד נשאר.
דפקתי בדלת, והוא אמר לי להיכנס, נכנסתי והצגתי את עצמי. הוא הגיב לי בנימה רגזנית: "מה אתם רוצים?", הסברתי לו את מטרת בואי למקום וביקשתי שיתרום לישיבה. "שמעתי שעזרתם בעבר לישיבה", אמרתי לו בדרך כבוד, "אולי תוכלו לעזור שוב…".
הלה התמלא זעם והחל לגעור בי, מה קורה כאן? אני חייב לכם משהו? בגלל שתרמתי בעבר אני חייב לתרום עוד פעם? תלך מכאן, אני לא רוצה לראות אותך פה, איל לך מה לחפש פה במפעל שלי. תסתלק מיד!
יום לא מוצלח
נדהמתי, אבל הבנתי מיד שכנראה עבר עליו יום קשה, ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת. אמרתי לי ר' ייד, אני מבין שעבר עליכם יום קשה ולכן אתם מגיבים ככה, בסדר, אתם לא חייבים לתרום, אני יוצא מכאן מיד, אבל אני מברך אתכם שבעזרת ה' ממחר יתהפך הגלגל ותהיה לכם רק הצלחה! שלא יהיו לכם עוד ימים קשים אף פעם!
ירדתי במעלית, ויצאתי מהבנין בדרכי לכתובת אחרת. אחרי שכבר התרחקתי שני רחובות פתאום אני שומע טפיפות רגליים, מישהו רץ אחרי. הסתובבתי ואני רואה את אותו אדם שזרק אותי מהמשרד שלו בבושת פנים, כשהוא מתנשם ומתנשף, ומבקש ממני בכל לשון של בקשה שאעלה אליו שוב למשרד.
אמרתי לו, ר' ייד, אני רואה שאתם לא מרגישים טוב היום, אין צורך, אני אלך לכתובות אחרות, אתם באמת לא חייבים לי כלום. אבל הוא התעקש שאעלה איתו בחזרה למשרד, וכשהגענו למשרדו, הוא התנצל מעומק הלב ואמר לי שהוא הפסיד היום כסף רב, היו נפילות בבורסה וגם במפעל לא האירה לו ההצלחה, הכל הלך לו עקום באותו יום, ואני הגעתי בסופו של אותו יום לא מוצלח עם בקשה שגרמה לכל הכעס שלו להתפרץ.
"מיד אחרי שיצאת התחלתי להתחרט על המילים שיצאו מהפה שלי", הוא אמר, "מה אתה אשם שאני הפסדתי כסף היום. וכי אתה גרמת לזה? על מה ולמה אני מוציא את התסכול שלי על יהודי שמעולם לא עשה לי רעה?
"ביתר שאת התחרטתי בגלל שאתה לא הגבת לי בכעס , אלא ההיפך, הבעת הבנה ועוד בירכת אותי שממחר תהיה לי רק הצלחה ולא אראה עוד כשלונות. החלטתי שכזה יהודי אני לא יכול לפטור בצורה כזאת, לכן רצתי אחריך ברחובות עד שמצאתי אותך, כדי לקרוא לך למשרד, להתנצל וגם לתרום סכום כסף נכבד".
ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, נתן לי סכום כסף גדול כתרומה לישיבה, אחרי שכבר הייתי בטוח שאצלו לא אקבל אפילו לא אגורה אחת.
לא כל כך מיוחסת
מעשה היה עם הרבנית של רבי חיים מוולאזין שפעם הלכה לקנות דג בשוק, ולאחר שבחרה דג הגיעה אשה אחרת, וביזתה אותה וצעקה עליה שהוא בחרה את הדג הזה קודם, שילמה למוכר ולקחה אותו. כשאשת רבי חיים ניסתה לומר שהיא היתה קודם, אותה אשה סטרה לה על לחייה וביזתה אותה עוד יותר, וממש הביאה אותה לידי בכי.
חזרה הרבנית הביתה וסיפרה לבעלה את אשר אירע אותה, איך אשה אחת ביזתה אותה ואפילו הכתה אותה וכדי ביזיון וקצף איך עושים דבר כזה לרב העיר, המרא דארתא וראש הישיבה הגדולה ביותר בכל העולם.
אמר לה רבי חיים, מה? את כזאת מיוחסת שכבר אסור לצעוק עלייך? אסור לגעת בך? אז נתנו לך סטירה מה קרה???
כמובן שאין לכל אחד ללמוד מדבריו איך לדבר עם אשתו… רבי חיים הכיר את הרבנית שלו וידע שהיא תדע לקבל את הדברים. אבל המסר שהוא רצה להעביר היה שאדם אסור לו שיחזיק מעצמו מכובד ונעלה, כך שאחרים צריכים לנהוג עמו בכבוד מיוחד במינו.
ירמיהו הנביא אומר "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים ופני לא הסתרתי מכלימות ורוק". את הגוף שלי נתתי אנשים הרביצו לי, תלשו לי את השערות מהזקן, ביזו אותי ברבים ועוד ירקו עלי בנוסף לכל. כך אומר ירמיהו הנביא תסתכלו בפרק הראשון של ירמיה.
לעשות את רצון ה'
מסופר על הרה"ק ה'חוזה מלובלין' שפעם היה צריך לקום בשעת בוקר מוקדמת מאוד בשביל איזה דבר מצוה שהוא רצה להספיק, ובפועל מי שהיה ממונה להעיר אותו מבני המשפחה התרשל ולא העיר אותו. אמר ה'חוזה' מצד האמת אני אמור לכעוס עכשיו, רציתי לעשות מצוה ונמנע ממני. אבל למה רציתי לעשות את המצוה? משום שזה רצון השם! אותו בורא עולם גם רוצה שלא אכעס, אז גם לא עשיתי את רצונו והפסדתי את המצוה וגם אעשה נגד רצונו ואכעס? לפחות אתאפק מלכעוס ואקיים בזה את רצון ה'…
שמעתי פעם ממורי ורבי הגאון רבי אלי'ה לופיאן זצ"ל "העולם חושב שאני לא כועס", כך הוא היה אומר לנו, "אני אדם נחמד… אבל האמת היא שאין לי סיבה לכעוס. בכל מקום שאני נכנס כולם קמים לכבודי, בתפילה ממתינים לי שאסיים קריאת שמע ושמונה עשרה. בכל מקום מכבדים אותי, אף אחד לא נותן לי מכות – על מה אני כבר יכול לכעוס??? אבל בבית, כשאף אחד לא רואה, איפה שאני בעל הבית, שם אפשר לראות את האמת אם אני כועס או לא…".
יש א 'גיוואלדיגער ווארט' מרבי חיים מוואלזין, א 'מוראדיגער ווארט' כתוב במשנה 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', כשתבוא לבית שלו שם תדע מי הוא באמת… הרבה אנשים מתנהגים יפה בחוץ, אבל רק בבית אפשר לראות מה הם באמת שווים… זה לא הפשט הפשוט במשנה כמובן, אבל זה ווארט נפלא מאוד.
אנחנו צריכים לדעת שאדם מוכרח וחייב להתגבר על כעס, וזה גם הדבר החכם לעשות, כי ההפסדים שיכולים להיות לאדם מכעס הם ממש 'נורא נוראות'.