הרב אברהם פוקס
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מ"ד, י"ח)
רש"י הקדוש מבאר בפתח פרשתנו, שיהודה דיבר עם יוסף קשות, שנאמר 'ואל יחר אפך בעבדך', כלומר דבריו של יהודה היו כאלו שהיו אמורים לגרום לכך שיוסף יכעס עליו, ולכן הקדים וביקש ממנו שלא יכעס.
אומנם רבינו ה'אור החיים' הקדוש, מסביר באחד הפירושים שלו, בכיוון ההפוך. שיהודה דיבר עם יוסף בצורה שייכנסו הדברים ללבו, ומאחר ש"כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם", לכן הכניס יהודה בלבו חיבה עזה ליוסף הצדיק, והיתה זו משימה לא קלה, כי באופן טבעי בני יעקב היו שונאים עובדי עבודה זרה, אבל כאן, לצורך ולטובת העניין, נאלץ יהודה להכניס בלבו אהבה ליוסף שחשבו לעובד עבודה זרה, כדי להציל את אחיו בנימין משעבוד לעבד.
והדברים מפליאים, כי מפשטות הפסוק במשלי "כמים פנים לפנים", יכולים אנו ללמוד שאנשים אוהבים את מי שאוהב אותם ושונאים את מי ששונא אותם. אבל ה'אור החיים' הקדוש מוסיף לנו כאן שכל אחד יכול לגרום לשאיש הכי תקיף והכי עויין כלפיו להפוך לאוהבו, על ידי שיכניס בלבו אהבה וחמלה כלפי איש ריבו.
על פניו זה נשמע תמוה, אבל במציאות כל אחד יכול לראות איך דברי ה'אור החיים' הקדוש מתגשמים בסביבתו הקרובה. צריכים רק לפתוח את העיניים ולהתבונן במה שקורה סביבנו, כדי לזהות את המקרים הללו. ואספר כאן מעשה שאירע עמי באחרונה, וממש המחיש את העניין בצורה מופלאה.
מרפאה אחרת
במשך שנים, כל פעם שהייתי צריך להגיע לקופת חולים – ידעתי למה לצפות. תור קבוע מראש? במקומות רבים זה רק שם קוד. אתה מתאמץ להגיע בזמן, וגם מחכה שעה…
על חלק מהאנשים אי אפשר לומר שהם רגועים, האחרים שבדרך לכך, יושבים על כסא בחדר ההמתנה, ומחכים לנס שיקדם את התור במהירות. יש שמנסים לעיין בספר כלשהו, מנסים להתעלם מבליל הקולות והוויכוחים, אין מושג מי לפני מי, ולמה בכלל הגעת בזמן.
עד שהגעתי לסניף מסוים – חדש, קטן, וכנראה לא מוכר.
כבר מהכניסה – שקט. לרגע זה היה נשמע כאילו המרפאה איננה פעילה, אולי שביתת רופאים, אולי שביתת אחיות, מי יודע? צעדתי פנימה עוד כמה צעדים, ונרגעתי. ב"ה אין שביתה, יש כמה אנשים הממתינים, אבל משהו מוזר היה באויר. האנשים רגועים מדי. מישהו מקבל מספר, מישהו יוצא. אין בלגאן. אין רעש. צוות הפקידות מקבל כל אחד בתורו בשעה הנקובה, אנשים מתנהלים זה מול זה בעדינות, בטון נמוך. לא צעקות, לא חיכוכים. פשוט כמו שדברים אמורים להיראות.
מכתב קטן
ניגשתי אל מנהל המרפאה ואמרתי לו: "תשמע, זה לא יאומן מה שקורה פה. זה כל יום ככה או שהיום זה יום חלש במיוחד ב"ה מבחינת כמות האנשים?
הוא חייך ואמר לי: " זה כל יום כך, ואם אתה חושב שזה חריג וראוי לשבח, בבקשה ממך תעלה את הדברים על הכתב, באמת. תכתוב לי את זה, זה חשוב!".
בבקשה – אמרתי ולקחתי את הדף שהוא הגיש לי, כתבתי כמה מילים, על המרפאה הנעימה שמתפקדת כראוי בנעימות וברוגע, עוד איזה פירגון קטן והמשכתי לדרכי. שוכח מכל הסיפור.
עברו כמה שבועות, ושוב הוצרכתי להיכנס למרפאה, שוב קידם אותי הרוגע והשלווה, המנהל שחלף במקום עצר לידי בחיוך ואמר 'בוקר טוב'! השבתי בברכת 'בוקר טוב' ונזכרתי במכתב שהוא ביקש בפעם הקודמת, שאלתי אם המכתב הועבר להנהלה, אם היתה בו תועלת.
ואז הוא אמר לי משהו ששינה לי את כל התמונה: "המכתב שלך לא נשלח להנהלה. הוא נשאר אצלי".
מה שהתברר היה לא פחות ממדהים, המכתב לא נועד עבור ההנהלה. הוא פשוט החזיק את הבן אדם שמחזיק את המקום…
פרויקט חסד
וכך הוא סיפר: "את התפקיד הזה, לא ממש הציעו לי, אלא פשוט דחפו אותי אליו, כמעט אפשר לומר שהכריחו אותי… ואני ממש לא רציתי, אני לא חדש בתחום וידעתי שזה עבודה קשה, כמעט בלתי אפשרית לרצות את כולם, השמיכה ממש קצרה וכל צד מושך לכיוונו. אנשים חולים זה לא משהו מתוכנן, וזה מתווסף על התורים שכבר קיימים, שגם כך הם ממלאים את היומן מהרגע הראשון ועד לאחרון. אף אחד, אבל ממש אף אחד לא אוהב להמתין בתור, בטח אם הוא מרגיש ש'עקפו אותו', אז פשוט אמרתי להנהלה 'זה לא בשבילי', אבל הם ממש לא ויתרו ונדנדו ולחצו והבטיחו, מה לא?
החלטתי להתייעץ עם הרב שלי, שהאיר לי את התפקיד באור אחר לגמרי, זו הזדמנות לעשות חסדים גדולים מאד, אמר לי הרב. אנשים חולים הם במצוקה נוראה ה' ירחם, ומי אם לא איש מקצוע יכול להרגיע לעודד ולחזק ולכוון. מילה של מנהל מרפאה, משמעותית מאד עבור החולה ונוסכת בו ממש טל תחיה וכוחות נפש להתמודד עם חוליו.
"אם תנהיג את המקום כמו שצריך, תוכל לעשות חסד עם יהודים רבים. זו שליחות", אמר לי הרב וסיים את דבריו באמירה שהיתה חצי-ציווי חצי-ברכה: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל".
תפקיד המכתב
אכן לקחתי על עצמי כשליחות גדולה, את התפקיד הנוכחי. כמו שחשבתי מלכתחילה, התפקיד אכן קשה ותובעני, אבל קיבלתי על עצמי מהרגע הראשון, לא לכעוס על איש ולא להיעלב משום משפט המוטח לעברי. אדרבה, לחייך ולנסות להרגיע כמה שיותר. והנה התוצאה, בסייעתא דשמיא מרפאה שקטה ורגועה והצלחה רפואית אחת גדולה.
"אבל רגע", שאלתי אותו, "מה עם המכתב? למה לא שלחת אותו להנהלה, בשביל מה ביקשת שאכתוב לך אותו???".
התפקיד של מכתבי הערכה שאנשים טובים כמותך כותבים, השיב לי המנהל, הוא להחזיק אותי חזק. בימים שקשה, כשיש עצבנות, עייפות, תגובות קשות מהקהל – אני פותח את המכתבים הקטנים, עובר עליהם, שואב אותם פנימה לתוכי, מקבל מהם מנות ויטמנים בעוצמה גבוהה, וממשיך לתפקד כמו שקיבלתי על עצמי….
תובנה לחיים
יצאתי מהמרפאה אל הרחוב הסואן, אבל המילים הללו של המנהל לא הרפו ממני. הן המשיכו להדהד בראשי וללוות אותי כל הדרך. חשבתי לעצמי: אם מנהל מרפאה, אדם מבוגר, מנוסה, בעל מעמד ושכר, מעיד על עצמו שהוא זקוק לאותם 'פתקי תודה' קטנים כדי 'להחזיק את עצמו חזק' מול גלי החיים ועומס היומיום – מה יאמר הילד הקטן שלנו?
הבה נתבונן רגע בילד שלנו. אותו ילד שחוזר מהחיידר עם ילקוט על הגב, ולפעמים הילקוט הזה כבד לא רק בגלל הספרים והמחברות, אלא בגלל מה שעבר עליו היום. אולי המלמד העיר לו בחריפות? אולי הוא לא ידע את התשובה בגמרא וחבר לעג לו? אולי הוא התמודד עם קושי חברתי בהפסקה? הנפש שלו רכה, עדינה, ועדיין חסרת "עור של פיל" שיש למבוגרים.
וכאן נכנס התפקיד שלנו. כשאנחנו אומרים לילד מילה טובה, כשאנחנו מחמיאים לו על התנהגות טובה, על מאור פנים, או אפילו סתם כך אומרים לו "כמה טוב שאתה בבית" – אנחנו לא סתם נחמדים. אנחנו, כפשוטו, כותבים לו את "המכתב" שהוא ישמור בכיס הלב שלו.
דלק לנפש
תארו לעצמכם את הילד הזה למחרת בבוקר. הוא שוב נתקל בקושי, שוב ה'יצר הרע' מנסה לייאש אותו או לגרום לו להרגיש חסר ערך. מה יעשה הילד באותו רגע? בדיוק מה שעושה מנהל המרפאה. הוא ישלוף מהזיכרון את המילה הטובה שאבא אמר לו בשולחן שבת, את החיוך של אמא כשהוא נכנס הביתה. הזיכרון הזה הוא לא 'בונוס' נחמד, הוא חגורת ההצלה שלו! הוא הדלק שמאפשר לו להרים את הראש ולומר לעצמו: "יש מי שמאמין בי, אני שווה, יש לי כוחות". האם אנו מבינים שה'מכתב' הדמיוני הזה הוא הצידה לדרך הכרחית עבורו?
זהו למעשה העומק של דברי ה'אור החיים' הקדוש בפרשתנו. יהודה מלמד אותנו שכדי להשפיע, כדי לבנות, כדי ליצור מציאות טובה יותר – צריך להקדים אהבה. צריך לתת לשני להרגיש רצוי, מוערך ואהוב. זה נכון מול משנה למלך מצרים, וזה נכון שבעתיים מול האנשים היקרים לנו ביותר, בתוך ד' אמות של ביתנו.
ומה איתנו?
אך יש כאן צד נוסף, לימוד עמוק עבורנו – המקבלים. שימו לב לפרט המדהים בסיפורו של המנהל: הוא לא זרק את המכתב לפח אחרי שקרא אותו. הוא גם לא תלה אותו על הקיר לגאווה. הוא שמר אותו. הוא הטמין אותו במגירה, בהישג יד, ליום סגריר.
גם בזה יש לנו עבודה גדולה. לכל אחד מאיתנו יש רגעים של "שובע". רגעים שבהם אומרים לנו מילה טובה, שמישהו מעריך אותנו, שהצלחנו במשימה, שהרגשנו סיפוק בלימוד או בתפילה. הטבע האנושי הוא "להתבשם" מאותם רגעים, ליהנות מהם באותו הרגע – ולתת להם להתנדף כעשן.
אומר לנו בעל המעשה: אל תתנו לחיזוקים להתנדף! תאגרו אותם. בדיוק כמו יוסף הצדיק בפרשות שקראנו, שלימד את המצרים לאגור את התבואה בשבע שנות השובע כדי שיהיה מה לאכול בשבע שנות הרעב – כך אנו צריכים לנהוג בנפשנו פנימה.
קיבלנו מחמאה? הרגשנו הארת פנים מהקב"ה? הצלחנו להתגבר על כעס? זה רגע שצריכים לזכור, לרשום אותו לפנינו, לנצור אותו על לוח ליבנו, ולאחסן אותו במקום נגיש ב"מחסני החירום" של הנפש.
כי טבע העולם הוא שגלגל חוזר. מגיעים גם ימים פחות זוהרים, רגעים של חולשת הדעת, של בדידות או של תחושת כישלון חלילה.
או אז, אל מול היצר שמנסה להפיל את האדם בייאוש, יש לשלוף את אותם "פתקים" ששמרנו – את הזיכרונות הטובים, את המילים המחזקות שאגרו בימי השובע. או אז נזכור: "הנה, יש בי כוחות, עובדה שהצלחתי אז, עובדה שמעריכים אותי". הזיכרונות הללו הם הצידה שמחזיקה אותנו בדרך, עד שיעבור הגל העכור ויאיר שוב האור.