הרב עמרם בינעט
"כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" (בראשית מ"ד, ל"ב)
בשרשרת הדורות של עם ישראל, ידעו תמיד שיש מחויבות גדולה של כל דור, אל הדור הבא אחריו. "למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", זה חלק מהמהות של עם ישראל. להיות יהודי זה לא רק לשמור שבת ולהניח תפילין, אלא גם להנחיל את זה הלאה לדור הבא, לילדים שלנו ולתלמידים שלנו. אגם שישמור שבת ויניח תפילין עם כל ההידורים, אבל לא יחנך את ילדיו לעשות זאת, אף אחד לא יחשוב עליו שהוא ירא שמים. כי חסר לו משהו במהות הכי פנימית של יהודי.
כשיהודה ניגש אל המשנה למלך מצרים, ודיבר איתו קשות כדי שישחרר את הנער, הוא אמר 'כי עבדך ערב את הנער'. יהודה אומנם דיבר על הערבות שהוא נתן ליעקב אבינו, אבל אנחנו הרי יודעים שכל מילה הכתובה בתורה יש לה שבעים פנים. יש הרבה מאוד רבדים ועומקים, בפשט ברמז בדרש ובסוד. יתירה מזאת, אנחנו יודעים שהתורה כולה מדברת לכל יהודי, ולכן גם לפסוק הזה יש קשר ישיר לכל אחד מאתנו.
עברות מלאה
"כי עבדך ערב את הנער", זאת צריכה להיות התחושה של כל הורה ומחנך בישראל. יש לנו אחריות, אנחנו לא יכולים 'להעביר כרטיס' ולהמשיך הלאה. אנחנו ערבים לנערים הללו, אם הם לא יצליחו חלילה, תהיה תביעה ישירה עלינו. כמו כל ערב שמחויב לשלם את החוב שלא נפרע, גם אנחנו נצטרך לתת תשובות. אוי לנו מיום התוכחה!
אבל איך באמת? איך אפשר להביא לכך שכל תלמיד יצליח. הרי יש ילדים קשי הבנה, יש ילדים שקשה להם לשבת ברוגע ובנחת. יש ילדים שנוטים להתחצף, להתמרד, להתמרמר… מישהו יכול לצפות מאתנו ל-100 אחוזי הצלחה?
אולי אפשר לומר שהתשובה טמונה במילים האלו בעצמן. "כי עבדך ערב את הנער", הכניס לו ערבות ומתיקות. להמתיק באוזניו ובפיו את התורה, להסביר לו לפי רוחו, לדבר איתו בשפה שלו, להתהלך עמו כנגד היכולות שלו והשאיפות והרצונות שלו. כך אפשר להצליח בסייעתא דשמיא עם כל תלמיד.
חייב להפסיק
אספר כאן עובדה שסיפר לי יהודי יקר, המשמש כרב בית חולים במרכז הארץ. הוא חי את מסדרונות בית החולים, נושם את האווירה ונמצא בקשר עם הרופאים זה עשרות בשנים. אלא שאותו יהודי היה 'מעשן כבד', מאלו שחפיסת הסיגריות אינה משה מידם. הוא עישן כמו קטר.
יום אחד חש הרב ברע, נזקק לבדיקות ואושפז למספר ימים. הרופאים, המכירים ומעריכים אותו, טיפלו בו במסירות אין קץ. באחת השיחות, פנה אליו אחד הרופאים הבכירים בנימה אישית: "כבוד הרב, עם כל ההערכה, הגיע הזמן להפסיק עם העישון הזה. אין לך ברירה אחרת, זה אוכל לך את הבריאות". הרב נאנח, הביט ברופא ואמר בכנות: "דוקטור, אני לא רואה שום תרחיש שבו אני מצליח להפסיק. אני מעשן שלוש קופסאות ביום. זה טבע שני, זה לא משהו שאפשר לשנות בגיל כזה ובמצב כזה".
שאלה אינטימית
הרב שוחרר והמשיך בהרגלו הישן. חלפו מספר חודשים, ובאחד הימים, הוא פוגש את אותו רופא בפינת הקפה, בשעה שקטה בה לא היה איש מלבדם.
הרופא מביט בו ואומר: "הרב, יש לי שאלה אליך. אולי היא לא נעימה, אבל אני מבקש שתענה לי את האמת. אתה הרי יודע שלרופא לא משקרים – זהו כלי האבחון הראשוני שלנו". הרב הנהן, והרופא הטיל את הפצצה:
"תגיד, אתה מעשן בשבת?".
הרב נרתע לאחור כמי שננשך על ידי נחש. "מה פתאום?!", הזדעק, "השתבשה עליך דעתך? אני יהודי שומר מצוות! מעולם לא עלתה על דעתי מחשבה כזו, חלילה וחס!".
הרופא לא הרפה. "בוא, אנחנו לבד. אף אחד לא שומע. תגיד לי את האמת, גם אם היא מביכה".
"אתה נורמלי?!", קולו של הרב רעד מעלבון, "אתה באמת חושב שאני כזה צבוע? שיהודי חרדי יעשן בשבת קודש? זה בלתי אפשרי!".
נודע הדבר
ואז חייך הרופא חיוך ערמומי: "אם זה נכון שאתה מסוגל, אחת לשבוע, להפסיק לעשן למשך יממה שלימה – למרות שאתה רגיל לשלוש קופסאות ביום – משמע שאתה מסוגל. הגוף שלך יכול. הנפש שלך יכולה. אם אתה מפסיק לכבוד השבת, סימן שהחסם הוא לא פיזיולוגי אלא כוח הרצון.
"והאמת", הוסיף הרופא, אני לא בטוח שאתה באמת מצליח. כשאני רואה איך אתה אדוק בסיגריות שלך, אני ממש בספק אם באמת אתה יכול להימנע מעישון משך שבת שלמה. אם אני אראה שהפסקת לעשן, רק אז אוכל להאמין…".
הרב עמד שם, מזועזע עד עמקי נשמתו. המראה שהציב לו הרופא הייתה חדה וברורה. באותו רגע הוא קיבל החלטה, והפסיק לעשן.
ניגון מיוחד
הוזמנתי לאחרונה לשאת דברים במעמד 'חומש סעודה' בתלמוד תורה. ישבתי שם, מתבונן במחזה במשך שעתיים תמימות, והתקשיתי להאמין למראה עיניי. עשרות ילדים רכים, ישבו במקום אחד, בשקט מופתי, ללא שום הפרעה. אין לי שום ספק שבחיידר ההוא, כמו בכל תלמודי התורה, יש גם ילדים מאתגרים, כאלו שהריטלין הוא חלק קבוע מתפריט הבוקר שלהם, ושלמרבה הצער הוא לא עושה מספיק כדי שהם באמת ישתפו פעולה עם המלמדים ויצליחו בלימודים.
אין לי שום ספק שבין הילדים הללו שיושבים פה כמו בובות מחונכות למופת, יש גם כאלו שביום יום קשה להם לשבת חמש דקות, ובכל זאת פה הם ישבו מרותקים, שרים ושמחים, באווירה של קדושה ורוממות.
איך קרה הנס?
אבל את תשומת ליבי תפס ילד אחד במיוחד. אני מכיר אותו. מדובר בילד שלא מוציא הגה מהפה, ילד שלא מדבר מרוב ביישנות. והנה, לתדהמתי, אני רואה אותו עומד, שר, מדקלם את הטקסטים ואפילו מבצע קטע 'סולו' בפני הקהל. שפשפתי את עיניי. איך הילד הזה הגיע למצב כזה? האם כל ההגדרות של 'ביישנים', 'היפר אקטיביים' ו'בעיות תקשורת' הן המצאה?
ניגשתי למלמד הנרגש ושאלתי אותו: "גלה לי את הסוד, איך הצלחת? איך אילפת את הילדים השובבים הללו, איך הצלחת לגרום לילד השקט והביישין הזה לשיר סולו בפני קהל כל כך גדול?".
המלמד חייך ואמר: "אתה רואה את הילד הזה? ידעתי שאסור לו להיכשל. חיפשתי לו ניגון שמותאם בדיוק לקול שלו, הושבתי אותו במיקום שהכי נח לו והכי מחמיא לו, עשיתי איתו חזרות ואימונים יותר מכל ילד אחר בכיתה. השקעתי את הנשמה – והנה, ברוך ה', הוא הצליח".
יצאתי משם עם תובנה מהדהדת: ההצלחה של הילד הזה נבעה מהחלטה נחושה של שני הצדדים – הילד והמלמד – שכישלון אינו בא בחשבון.
ברגע שהמלמד הבין שאין "אפשרות אחרת", הוא גילה בעצמו כוחות שבכל ימות השנה היו רדומים, והכוחות הללו עברו במישרין אל הילד.
כל ילד מסוגל. לא תמיד יש לו כוח להתמודד לבד. התפקיד שלנו, כמחנכים וכמובילים, הוא למצוא את ה'ניגון' שמתאים לו וערב עליו, את המיקום שנוח לו ושמאפשר לו לחוש את מתיקות וערבות התורה הנלמדת בכתה, ולתת לו את הדחיפה למעלה לתת לו להרגיש בעצמו את טעמה הערב של ההצלחה. כשאנחנו מאמינים שזה מוכרח לעבוד – זה עובד.
המתמיד המופרע
הסיפור הזה מחזיר אותי שנים אחורה. הייתי אז אברך צעיר, נמרץ ומלא מוטיבציה, וניהלתי חברת ה'מתמידים' לילדים. שימשתי כמשגיח בפועל, כאשר מעלי היה מנהל שניהל את הצד הטכני והכספי. הייתה לנו קבוצה איכותית, ילדים מתמידים אמיתיים, תענוג של חבורה.
יום אחד אני מקבל עדכון מהמנהל: "יש ילד שרוצה להירשם. הוא מגיע מתלמוד תורה פלוני". השם של הילד הלך לפניו. הוא היה מוכר כ'ה-מופרע' של החיידר. היפראקטיבי במלוא מובן המילה, ילד שרבים התייאשו ממנו וכינו אותו 'חסר תקנה'.
פניתי למנהל בדאגה: "מה אני אמור לעשות איתו? הוא יהרוס את המסגרת". המנהל היה נחרץ: "זה לא עניינך. התפקיד שלנו הוא לתת צ'אנס. אתה מקבל אותו כמו שהוא. אם הוא לא ילמד – זה לא עסקך. אם הוא יפריע לאחרים – תוכל לשלוח אותו הביתה, אבל את ההזדמנות הראשונה אתה חייב לתת. לכל ילד מגיע צ'אנס".
זכה ביושר
הילד הגיע. לא הייתי צריך יותר מחמש דקות כדי להבין שהתואר 'מופרע' ניתן לו ביושר. הוא זז, קפץ, ואיבד ריכוז אחרי דקות ספורות. הבנתי שבדרך הרגילה זה לא יעבוד.
החלטתי לעשות את עצמי 'טיפש'. כאילו אני לא מכיר את ההיסטוריה שלו, כאילו אני לא רואה את חוסר היכולת שלו לשבת ברוגע.
בחרתי בטקטיקה מיוחדת: כל עשר דקות ניגשתי אליו. הרי ביום הראשון כל ילד מנסה להיות 'ילד טוב'. ניצלתי את הרגעים הבודדים של השקט, ונתתי לו ממתק. "כל הכבוד, איך אתה לומד יפה!", אמרתי לו. הממתק הזה החזיק אותו לעשר דקות נוספות. בסיומן – שוב ממתק, שוב מילה טובה. וכך, בסבבים של עשר דקות, הילד הזה למד ברציפות ובחשק במשך חצי שנה!
אמנם, אחרי חצי שנה הוא עזב מיוזמתו. כנראה שהמאמץ היה למעלה מכוחותיו הטבעיים לאורך זמן. הרגשתי צביטה קלה של החמצה על כך שלא נשאר, אבל בתוך ליבי ידעתי: את התפקיד שלי ביצעתי. הוא קיבל את הצ'אנס, הוא חווה חצי שנה של הצלחה, של מתיקות בתורה. ובשביל הנשמה שלו – זה היה עולם ומלואו.
האמת שאני לא יודע מה היה עם אותו ילד בהמשך. אני כן יודע מה היה איתי. מאז ה'שיעור' שהוא נתן לי, אני מפחד מאוד מהביטוי: ‘חסר תקנה’. בעיני ראיתי ילד שנזקק לממתק כל עשר דקות כדי להחזיק – וראיתי אותו מחזיק. ראיתי ילד שלא הוציא הגה מהפה בנוכחות אנשים זרים – וראיתי אותו שר סולו. לפעמים, כל מה שנדרש הוא שמישהו אחד יחליט בשקט: כאן לא נופלים.