"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח… לְהוֹרֹת לְפָנָיו" (בראשית מ"ו, כ"ח)
חז"ל (שם) אומרים, שיוסף בעמידתו בניסיון מחייב את כל מי שלא התגבר על יצרו בעולם הזה: "רשע – אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?… נמצא… יוסף מחייב את הרשעים".
והדבר תמוה ביותר, שהרי יוסף התגבר על הניסיון הודות לכך שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, כמבואר בחז"ל: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון .אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?…" (סוטה ל"ו ע"ב) – כיצד, אפוא, ניתן לבוא אל האדם החוטא בתביעה? והרי ליוסף הייתה סיעתא דשמיא גדולה שנראתה לו דמות אביו הגדול, ולרשעים לא באה דמות דיוקנו של אביהם ועל כן חטאו?!
משיבים רבותינו בעלי המוסר: דמות דיוקנו של יעקב לא הופיע ליוסף כנס מן השמים, אדרבה: "הבא ליטמא פותחים לו" – אין שום סיבה שישלחו ליוסף את דמות דיוקנו של אביו, אלא שיוסף יצר לעצמו את דמות דיוקנו של אביו: יוסף נמכר, אומנם, לעבד במצרים, גופו היה במצרים, אבל ראשו ולבו היו כל הזמן בבית יעקב; לרגע לא הסיח דעתו מבית אביו, מאורחות החיים שקיבל שם ומהתורה שלמד שם.
התרגשותו של הסבא
הסבא מנובהרדוק היה מתרגש ממש בדברו על העניין הזה, איך התגבר יוסף על הניסיון? עם מחשבות רוחניות. איך יכתבו את שמי על החושן? אולי הקב"ה ירצה להתגלות אליי, ולא יתגלה כי טמא אני בחטא!
מובן מכך, שיוסף כלל וכלל לא נמצא במקום פשוט זה. מולו נערמים ניסיונות כבדים מנשוא – אבל הוא בבית יעקב, במחשבות על חקיקת שמו בחושן, בשאיפות לזכות לנבואת ד'! בנקודה רוחנית זו היה כשיצא מהבית, ובמצרים היה עבד בבית אדונו, בבית האסורים – ומלך במהות של מצרים, הארץ השפלה והטמאה.
ממילא יטענו על האדם החוטא: איפה הייתה דמות דיוקנו של אביך? למה לא ציירת בעצמך את דמות דיוקנו? – ממילא לא היית חוטא!
וכך כותב החיד"א: מי שמרגיש שהוא נקלע לניסיון, יצייר דמות דיוקנו של אביו ולא יחטא.
ונשאלת השאלה: האם כל אחד שיצייר דמות דיוקנו של אביו לא יחטא? אם האב והאם של כל אחד נראים כדמות דיוקן שתמנע מילדם לחטוא, או להיפך, חלילה?
והתשובה היא: זהו המסר בדיוק! – חובתנו כהורים ליצור לילדינו דמות דיוקנו של אביהם ואמם! דורנו הולך ומידרדר למבואות מטונפים המתעטפים באצטלה כשרה, והמצב כה נורא שעוד מעט קט לא תהיה לנו, חלילה, כל שליטה על ילדינו, ומה ייתן להם את הכוח לעמוד מול אותם פיתויים נוראיים?
"דמות דיוקן!"
בפרשתנו אנו לומדים מהי דמות הדיוקן שניצור שיש בכוחו לגדל ולרומם:
כשירד יעקב אבינו עם בני משפחתו למצרים, נאמר בפסוק: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹות", 'להורות לפניו' – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה', (רש"י)
יהודה נשלח קודם כדי להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה. מדוע נבחר יהודה, דווקא? נראה, שצריך היה יעקב לשלוח את לוי, שנאמר עליו: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל", או את יששכר, שנאמר עליו: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל…".
ביאורו של הרב
מרן הרב מפוניבז' זי"ע מבאר את הדבר: כשיוסף נטפל לאחים והאשים אותם כמרגלים, הוא אסר את שמעון עד שיורידו אליו את בנימין. האחים ביקשו לרדת מצרימה שוב כדי להביא טרף לביתם וביקשו להוריד עמם את בנימין. יעקב סירב בכל תוקף.
נעמד יהודה ואמר ליעקב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים".
יהודה "חתם ערבות" ונותן את העולם הזה ואת העולם הבא שלו בהתחייבותו להחזיר את בנימין, וזהו פלא: מאין לקח יהודה על עצמו דבר כזה? הלוא הם עמדו להיכנס ללוע הארי וכבר ראו את העויינות שגילה כלפיהם המשנה למלך, ויהודה לא ידע מה עלול אותו משנה למלך עוין לעולל לבנימין, וכיצד לקח על עצמו ערבות כזו?
ובזאת משיב הרב מפוניבז' זצ"ל: "רק אדם המוכן להיכנס למערכת של ערבות ושל התחייבויות אין סופיות בלי לדעת מהיכן ישלם ערבותו – יכול להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה בישראל!!!"
וסיפור בצדו, כפי שסיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: באחד הימים פגש האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום" זצוק"ל את הרב מפוניבז' ושאלתו בפיו: "האם מותר ליטול הלוואות לצורך בניית ישיבה ואיננו יודעים מהיכן נחזיר?" – למעשה, שאל הוא את האיש הכי 'לא מתאים' לשאלה הזאת, שהלא כך בדיוק בנה הרב מפוניבז' את ישיבתו…
השיב לו הרב: "אני למדתי אצל ה'חפץ חיים' זי"ע, ואין לי ספק שאילו היה נשאל שאלה זו היה משיב בשלילה! אין זה בגדר חובת ההשתדלות, ותהא זו מצווה הבאה בעבירה".
נתכרכמו פני הרבי מסלונים: "אם כן, תהא זו התרוצצות במערכת של חובות אדירים ובנוסף נקבל מלקות ממלאכי חבלה, ומי צריך את זה?!"
אורו פניו של הרב זצ"ל באור יקרות והוא זעק לעבר הרבי: "אבער וויא זיס וועל'ן זיין די קלעפ!!!" – "אבל כמה מתוקות תהיינה המכות האלו!!!"
תעצומת נפש מופלאות
ביאור חביב וסיפור מרענן, אולם באמת יש כאן יסוד שיאיר את המציאות:
יש שאלה שאין עליה הסבר: לפני כשבעים שנה עם ישראל נכחד, כמעט; נשארו "אחד מעיר ושניים ממדינה"; עולם התורה נפל שדוד: לפני השואה הרסו אותו פעילי ההשכלה והציונות מבפנים, והשואה עצמה הכחידה את "רוב מניין ובניין" של לומדי התורה, חסידויות ענק התפוררו ולא נותר מהם מאומה, כמעט. כיום, שבעים שנה אחרי, יש מאות אלפי לומדי תורה! ואם עוקבים מי הקים את אותה מעצמה, הרי אלו מעטים ממש! ומיחידים אלו היה הרב מפוניבז'. מה סודם של חלוצים אלו?
קריאתו של הרב היא הסוד: "אהבת ד' ללא מיצרים ונכונות למסור נפש!" כל אותם חלוצים עברו את מאורעות השואה בעצמם. הם איבדו את הכל, ולמרות זאת נטשו את כאבם ואת תסכולם, באו לארץ לא זרועה ומסרו נפש ממש כדי להקים עולם של תורה! הם לא חשבו על יכולות, לא שאלו: "מנין יחיה ירק זה?" – הם שעטו קדימה, ובכוח זה של מסירות נפש הנובעת מאמונה ומאהבת ד' עצומה – הקימו את הדור המיוחד הזה, שעל אף הרדידות השולטת ועל אף פגעי הטכנולוגיה הנוראיים – יש עשרות אלפים של עמלי תורה ושל בתים הנאמנים לד' וחפצים לעשות רצונו.
שיעור במסירות נפש
הרב מפוניבז' שעשה את הדבר הכי לא הגיוני, בדור תהפוכות בו קשה היה למצוא בחור שיהיה חפץ ללמוד בישיבה, נטל על עצמו חובות אדירים כדי לבנות ישיבה עבור אלף בחורים! מהיכן שאב הרב את הכוחות האדירים לפעול נגד הטבע כדי לקיים את התורה? הוא סיפר על כך לימים:
"כשהייתי ילד קטן, גדלנו שלושה אחים לאמא אלמנה. אימנו היתה ענייה ביותר וכל בגדי החורף שלנו לא היו אלא מעיל אחד, צעיף אחד, זוג מגפיים אחד ותו לא.
והנה בהגיע החורף הרוסי, השלג נערם לגבהים של כמטר, והקור הגיע למטה מעשר מעלות מתחת לאפס. היינו צריכים להגיע לבית המלמד שהיה במרחק עשרים דקות הליכה מביתינו. אמא לכאורה מנועה היתה מלשלוח אותנו ללמוד תורה, וצריכים היינו להישאר בבית… אך לא כן אצל אימי! היא הבינה בפשטות שכל יום שילדיה לא ילמדו יחסרו להם קנייני הנפש ויאבדו מגדלותם העתידית. היא לא רצתה לתת ידה לכך בשום אופן בעולם!
מה עשתה? היתה מעירה את הגדול שבאחים בשעה חמש לפנות בוקר! ומלבישה לו את בגדי החורף. אז היתה נוטלת אותו בידיה ויוצאת עימו אל הקור המקפיא כשבגד דק מכסה את גופה ונעליים קרועות לרגליה. כך במשך עשרים דקות היתה אמא הולכת ובידיה הילד. כשהגיעו לבית המלמד פשטה אמא את בגדי החורף מהילד והושיבה אותו ליד התנור כדי לחממו. היא חזרה את הדרך הביתה והלבישה את ילדה השני… וכך אצל השלישי.
שכנותיה היו זועקות עליה חמס: "את תחלי ותשאירי את ילדייך יתומים גם מאב וגם מאם". אך היא בשלה. בעוז רוחה לא ויתרה ואכן חלתה בדלקת ריאות נוראה והיתה בכלל סכנה אבל לא נכנעה!
סיים הרב מפוניבז' את הסיפור באמרו: "מאמא שאבתי את הכח להקים ישיבה! לנו הילדים היא לא אמרה דבר, אך זהו המסר שחדר אל תוככי נפשי". אין מושג של קשיים. יש ראיה של גדלות! מבט של עתיד היכול להיות מזהיר ויכול חלילה להיות אסון.
אלמלא האם הצדיקה
נתאר לעצמנו, את אימו של הרב נכנעת לקשיים, מסתפקת במועט ומבינה כי די לילדיה ימים בהם הם כן הולכים למלמד.
אילו אותה נקודת פנימית ועמוקה של מסירות נפש למען התורה לא היתה חודרת לליבו של הרב מפוניבז', איך היה נראה עולמנו ללא הרב מפוניבז'? איך היה נראה עולם התורה אם היינו מקבלים את הדעה הפשוטה שאין מה לעשות, אנשים שבורים לרסיסים, תקופת צנע, שליטה ציונית הרומסת דת והסקת מסקנה שדי לנו אם נשמור על הדור שלא ידרדר עוד. אין ספק שהיום לא היינו רואים יהודי חרדי ברחוב, אולי במחבוא אבל לא ברחוב…!
דווקא גילויי הגדלות הם שהפכו את דורנו שלנו לדור של תורה. מושכל ראשון הברור לכל הנאמן לתורה הוא: שבחורים חייבים ללמוד בישיבה! הבנות מוכרחות להיות תלמידות בית יעקב ואם לא – אין לי יד ושם בציבור שומרי התורה והמצוות!
זו תוצאה של עשייה במסירות נפש בלי להתפשר על הדרגה הגבוהה ביותר.
דמות הדיוקן הראשונית שעל ההורים ליצור לילדיהם היא דמות דיוקן של "אוהבי תורה"; זהו סוד הקמת דורות ישרים ומבורכים!
זיכרון צרוב לנצח
לפני למעלה מעשור נחשפתי לכוח האדיר של דמות דיוקן, היה זה כשבני שיחי' בהיותו בן תשע נפל תוך כדי רכיבה על אופניים נחבל בראשו איבד את הכרתו לרגעים מספר ואושפז בבית החולים למשך יום, בדרך צלצלתי למו"ר הגאון רבי פינחס שרייבר זצוק"ל לקבל הכרעתו לאן לקחת את הילד ולבקש את ברכתו, למחרת נכנסתי לרבינו יחד עם הילד ורבינו התעניין בשלומו, ופנה אליו בחביבות ואמר: היה לך זעזוע חיצוני יודע אתה למה? כדי שתשב ותלמד במקום לרכב על האופניים!!!
יהודי שהיה עימי בחדר תמה ושאל את רבינו: אפילו לא לרכוב מעט? הרי מדובר בסה"כ בילד בן תשע? אמר הרב בפשטות כשפניו מביעות זעזוע: "אצלנו מי שרכב על אופנים היה שייגעץ…"
יצאתי מחדרו של רבינו ולבי תפוס ברגשות עזים, שתי נקודות מפליאות למחשבה נתן לנו רבינו באותה שיחת חולין: נקודה ראשונה: כשרבינו מדבר על מה שהיה אצלם נקרא שייגעץ מדובר על לפני למעלה משבעים שנה בהיות הרב בן שבע-שמונה, מאז עבר תלאות נוראות ופרקי חיו הסוערים היו אמורים להשכיח ממנו את כל העבר, ועד היום אותם סממנים פשוטים עדיין צורמים לו, קשה לו לשאת שילדים חרדים רוכבים אל אופניים כי אז היו נחשבים לשייגעץ!
והנקודה השניה: כשילד נוסע ללא זהירות בכביש, נופל ונחבט מה אנו מגיבים מיד, הכל קורה למי שלא נזהר איך שהוא נוסע! ומה התגובה שלו לילד בן תשע שאושפז? – שיסיק מסקנות לא לשחק אלא לשבת וללמוד! מי בזמנינו מסיק מיד מסקנות כאלו??? על שתי הנקודות יש תשובה אחת, באיזה אוירה היו חיים פעם ובאיזה היום!
חומש עם אור החיים
כדי להבין הדבר נשמע מרבינו את ההסבר: סיפר רבינו לאברך מבני הקהילה, שזכה במשך חיו להתאבק באבק רגליהם של גדולי ומצוקי ארץ. בשנים לפני שנעשה בר מצוה זכה להיות אצל מרן הרב מבריסק, לאחר מכן במשך שנים אצל מרן החזון איש, וכן היה אצל מרן הרב מפוניבז', מרן הסטייפלער שהתגורר קרוב לשנה בביתו. מבחרותו היה קרוב למרן הגראמ"מ שך עד פטירתו. כמו כן זכה להתקרב לרבים מגדולי ירושלים עמם היה משתעשע בלימוד בתקופות הארוכות אחרי נשואיו, כשהיה יושב ב'אחוה' ומתחכך עם אותם גדולי מצוקי ארץ.
הוא ראה בעיניו מהי התמדה עד כלות הנפש ושמחת התורה של החזון איש, הוא חש על בשרו את יראת האלוקים הנוראה של הגרי"ז מבריסק – וברור שכל זה השפיע עליו רבות מאוד בקניית ערכי החיים, מה חשוב באמת לחיים ומה טפל שבטפלים.
"אבל דע לך", אמר רבינו: "הדבר שהכי השפיע עלי בחיי ומלווה אותי בכל צעדי עד היום הזה, הוא כשהייתי ילד בן פחות משמונה שנים – לפני מלחמת העולם, והייתי שוכב במיטה בליל שבת ואבי זצ"ל היה יושב ולומד חומש עם אור החיים הקדוש במנגינה ערבה. אני עשיתי עצמי כנרדם אבל באמת שכבתי והקשבתי, "התענוג של אותן שעות חקוקות לי בעצמותיי עד היום הזה, יותר מכל מה שראיתי וספגתי והושפעתי אצל גדולי ישראל…!".
הוא הבהיר את תמצית הדברים, מכל מפגש עם גדולי ישראל אדירי התורה ומנהיגי הדור – חומש ואור החיים של אבא הושרשו אצלי הרבה יותר!
אנחנו שומעים משפט כזה והוא נשמע הזוי לחלוטין, האם לימוד חומש עם אור החיים הקדוש של אבא, יכול להשפיע יותר מחרדת אלוקים שהיה אצל רבינו הגרי"ז?
ורבינו הגר"פ שרייבר בכל חייו כמעט לא סיפר סיפורים, ואם היה מספר היה זה בדקדוק רב, ואם כך העיד על עצמו הפירוש שזהו האמת לאמיתה ומה הפשט?
זה היה אורח החיים של אז! הפשטות היהודית שנבטה מכל פינה, הבית היה במרכז, ומרכז הבית היה 'אידשקייט'. שם בבית היה מרכז ההשפעה על כל הלך החיים, וכששם התורה משלה בכיפה, לא עשו הנחות, חייבים לצאת תלמיד חכם ואם לאו למה לי חיים, ממילא שזה מה שננסך בגופו, בעצמותיו, בנשמתו.