לפתע האירו פניו. החיוך המתוק חזר אליו, הוא פנה והסביר לי: "חיים, אתה צריך לדעת. לחתן וכלה יש המון דאגות ביום החופה. לא צריך להוסיף להם עוד דאגה נוספת – האם 'שלמה זלמן' הגיע או לא"

הדבר הכי בולט אצל ראש הישיבה, היה הסבר הפנים יפות. כל אדם, וממש לא משנה מה מעלתו, היה מתקבל אצלו בחיוך ובמאור פנים. באותו חיוך היה מקבל אדם גדול בתורה וילד קטן מהחיידר, עני שבישראל ואיל הון גדול, מכל חוג ועדה. והבריות שכל כך משוועות לטיפת הארת פנים, מיהרו מכל מקום. עלו ובאו אל הבית הקטן בשכונת שערי חסד. נכנסו, פרקו את כל מועקותיהם. הניחו על שולחן הסלון הישן את כל צרותיהם ולבטיהם. ורבי שלמה זלמן בליבו הרחום והענק, פתח את ליבו והעניק לכל אחד את מה שהיה צריך.

עבור גאון ושקדן כמוהו, שכל רגע היה יקר ומנוצל ללימוד תורה, הייתה זו התמסרות עצומה. לא קל היה לו להיקרע מהגמרא הישנה והאהובה שלו ולהקשיב לשאלות. אך אהבתו לכל מי שנברא בצלם, גברה על הכל. רק בהזדמנות אחת נדירה, שמעתי מפיו משהו שלימד אותי עד כמה הייתה זו התמסרות לא פשוטה.

המקרה הזה היה ייחודי. באחד הימים נכנס אל החדר איש חסד מפורסם, שבא עם אשתו הרבנית כדי להתייעץ. ראש הישיבה קיבל את פניהם באהבה מיוחדת וביקש לדעת מדוע טרחו לבוא אליו. למרבה ההפתעה התברר, שהם מבקשים להתייעץ בעניין של 'שלום בית'. ההפתעה הייתה מוחלטת. זה היה הדבר האחרון שמישהו יכול היה לעלות על הדעת. מדובר היה בזוג של אנשי מעלה, הוא אדם שכולו חסד ונתינה והיא אשת חיל שתמיד ניצבה לימינו. ביתם היה מפורסם, כולם גם ידעו עד כמה הרבנית מעריצה את בעלה. אז איפה הבעיה?

ראש המנוצלים

הבעיה, כפי שהסבירה הרבנית, ש"יש לו לב יותר מדי טוב". כולם מנצלים אותו. עשרות אנשים נכנסים אליהם הביתה. "כל אחד בטוח שבעלי חייב לו, שהוא עובד אצלו, שהוא מוכרח לעזור לו", הסבירה בשטף, "אנשים לא מתחשבים בנו. לא איכפת להם שיש לו בית, שיש לו משפחה, שיש לו אישה. אני לא מוכנה שינצלו את בעלי!". במשך כל השיחה, ראש הישיבה לא קטע את דיבורה אפילו פעם אחת. הוא הקשיב לה בעניין רב, והנהן בראשו כמי שמסכים עם טענותיה.

רק בסוף, אחרי שעצרה את שטף דיבורה, פנה אליה ראש הישיבה ושאל בנימוס האם סיימה את דבריה. משנענה בחיוב, אמר לה בהבנה מלאה וברצינות רבה: "הרבנית צודקת. בעלך אכן צדיק, ואנשים לא מתחשבים בחייו האישיים. אבל מה לעשות? דעי לך שהעולם מתחלק לשני סוגי אנשים: המנצלים והמנוצלים".

"אבל…", ניסתה הרבנית להגיב, אך מרן היסה אותה. "כמו שאמרתי יש בעולם רק שני סוגים: מנצלים ומנוצלים, אין סוג שלישי". ואז הוסיף ואמר משפט על עצמו: "אני, שלמה זלמן, שייך למנוצלים. תבחרי לאן את רוצה להשתייך".

הרבנית לא ענתה. אור מיוחד פשט על פניה. "ברוך השם", אמרה, "לפי דברי הראש ישיבה זכיתי בבעל שהוא ראש 'המנוצלים'".

למד לשונך

ככל שהתקרבתי אל ראש הישיבה זצ"ל, הרגשתי שיש לי זכות גם לסייע לו בעניין הזה. הוא אמנם מסר את נפשו והיה מן 'המנוצלים', אך לעיתים היה צורך להציב גבול ולאפשר לו לשמור את סדרי לימודו הרבים. זכיתי לא פעם לסייע גם בעניין הזה. באחד מימי שישי, הגיע אל בית ראש הישיבה אדם מפורסם, שנודע הן במוחו והן בכוחו. כשביררתי במה מדובר, התברר שהוא עומד בשלבים אחרונים לפני הדפסת ספר. עכשיו הוא ביקש להיפגש עם ראש הישיבה כדי לקבל מכתב 'הסכמה' לספר.

ביקשתי ממנו להמתין, והלכתי לחדרו של ראש הישיבה לבדוק האם יוכל להיפגש עמו. מתשובתו הבנתי שראש הישיבה מעדיף שלא להיפגש עכשיו עם איש. חזרתי אפוא לדלת, והודעתי בנימוס שאין לראש הישיבה אפשרות לקבלו כעת. התשובה שלי מאוד לא מצאה חן בעיניו. "אתה יודע מי אני?", שאל בנימה די אימתנית. אישרתי לו שאכן אני מכירו, אבל "צר לי אדוני, אין אפשרות להיכנס היום לראש הישיבה".

הזעם טיפס במעלה גופו. הוא ממש סירב לוותר. אלא שאני – חזקה עליי פקודת ראש הישיבה. עמדתי על שלי והבהרתי שלא יועילו ויכוחים, הוא לא ייכנס.

בסוף הוא נשבר. הסתובב על עקבותיו וירד במדרגות, לא לפני שהוא פונה אלי ומבהיר – בנימה שהיה אפשר לזהות בה גם איום – שהוא עוד יחזור. בהמשך היום שאל אותי ראש הישיבה האם האיש הלך לדרכו. השבתי שכן, "לא הייתה לו ברירה". "ומה אמרת לו?", התעניין. – "אמרתי שראש הישיבה עסוק מאוד עכשיו ושאין שום אפשרות להיכנס". שמתי לב שראש הישיבה ממש מבוהל מהתנהגותי, איזשהו רעד חלף בו. "מה?! לא פחדת ממנו?!", השבתי שאינני מפחד מאף אחד, רק מהקדוש ברוך הוא.

ראש הישיבה לא התפעל מדרכי. הוא פנה אליי ולימד: "אמרתי לך כמה פעמים בעבר: 'לעולם למד את לשונך לומר איני יודע'. כששואלים אותך האם הרב נמצא? אתה יכול לומר 'איני יודע', וממילא לא יהיה אפשר להזיק לך או להתעמת איתך. הרי אינך יודע".

הסלולארי הראשון

כראש הישיבה שחינך והעמיד מאות תלמידים – וכדמות שרבבות צעדו לאורה – כובד ראש הישיבה אינספור פעמים בעריכת חופה וקידושין.

הוא קיבל פניות רבות מכל הקהלים, ובעיקר מתלמידי ישיבת 'קול תורה'. ומכיוון שזמנו של הרב היה חשוב ומדוקדק, החתן היה מתבקש להודיע את השעה המדויקת של החופה, כדי שלא יפסיד רגע. ובכל זאת, כדרך הטבע, פעמים רבות הייתה החופה מתעכבת מסיבות שלא תמיד ניתן היה למנוע.

מתוקף 'תפקידי' כנהגו, זכיתי ללוות את ראש הישיבה לחופות רבות. ידעתי עד כמה כל רגע חשוב, ולכן הייתי מגיע בזמן המדויק מתחת ביתו כדי לאסוף את הרב במכוניתי. הייתי מחשבן את אורך הדרך ואת העיכובים האפשריים, כדי שנגיע בזמן. ובכל זאת, שוב ושוב חוויתי עגמת נפש כאשר אחרי כל המאמצים היינו מגיעים לאולם ומבחינים שהחופה עדיין רחוקה מלהתחיל. דקות יקרות, שבהן הרב היה יכול ללמוד וללמד, התבזבזו לריק.

באחד הימים החלטתי לעשות מעשה. שכרתי מכשיר שהיה אז נדיר מאוד: טלפון נייד. המכשירים הניידים של אותם ימים היו יקרים וגם כבדים ומגושמים. אבל החלטתי שזמנו של ראש הישיבה יקר יותר. הרעיון היה פשוט: בכל פעם לפני שיוצאים לעריכת חופה, אתקשר לאולם שבו מתקיימת החתונה ואבדוק האם החופה אכן עומדת להתחיל.

טלפון ציבורי

העניין המסובך יותר, היה המענה. מכיוון שבימים ההם הטלפונים הניידים היו מאוד נדירים, לא היה לי למי להתקשר. למי באולם יש טלפון שאפשר לחייג אליו? אך גם לכך מצאתי פתרון. הייתי מברר את המספר של 'הטלפון ציבורי' (עוד דבר שבני הדור החדש כבר לא מכירים) באולם. ואז תיאמתי עם מישהו מתלמידי הישיבה שנכח בחופה, שידווח לי ברגע שהחופה עומדת להתחיל. כך, לפחות לפי התכנון, ראש הישיבה יוכל להגיע בדיוק בזמן.

ואכן, כבר למחרת יצאה התוכנית לדרך. הגיע ערב חתונה, ואני התייצבתי עם רכבי הישן מתחת לבית ראש הישיבה, בשבע בערב. הטלפון הנייד היה מונח לצידי, ממתין לצלצול מהטלפון הציבורי של האולם. בינתיים הבטתי דרך החלון, וראיתי את ראש הישיבה הולך בחדרו הלוך ושוב, כאילו דבר מה טורד אותו. הנחתי שהוא טרוד באיזו סוגיה. הדבר שימח את ליבי – הרי בדיוק בשביל זה נועדה התכנית, שהרב יוכל ללמוד בביתו עד שתתחיל החופה. הדקות עברו, שום צלצול לא נשמע בטלפון, והרב נראה טרוד יותר ויותר. פניו שידרו חוסר נחת, ואפילו מצוקה.

לפתע התנערתי. אולי הוא לא טרוד בגלל הלימוד – אלא בגלל החתונה? הרי הוא לא יודע מהתוכנית שלי. אין לו מושג שאני כבר ממתין פה לרגע של דיווח מהאולם. מיד יצאתי מהרכב. עליתי ודפקתי בדלת. הרב הביט בי במבט שלא ראיתי על פניו מעולם. זה היה מבט של אכזבה. "קבענו בשעה שבע", אמר תוך שהוא מצביע על השעון. ניסיתי להסביר את התכנית שלי, אבל נראה היה שהוא לא מקשיב ושכל הרעיון לא מעניין אותו. זמן זה זמן. קבענו בשעה שבע, ואני לא הגעתי.

עוד דאגה…

כל ניסיונותיי להרגיע את ראש הישיבה לא צלחו. הוא נכנס למכונית והחלנו בנסיעה לכיוון האולם. הנסיעה עברה בשתיקה רועמת. הרגשתי שהרב לא מרוצה ממני. בליבי ייחלתי שלפחות אקבל טלפון מהאולם במהלך הדרך, כדי שהרב יבין את התוכנית שלי. אבל זה לא קרה.

הגענו לאולם בשעה 19:35, יותר מחצי שעה אחרי הזמן שנקבע. התברר שהחתן אפילו לא הגיע לאולם. הרגשתי כמנצח. צדקתי. הגענו מוקדם מדי. הרהרתי בליבי בניצחון שאילו רק ראש הישיבה היה מקשיב לי, היה נחסך ממנו כל העיכוב ועגמת הנפש.

ראש הישיבה לא בזבז רגע. התיישב על כסא בצד האולם והתחיל ללמוד, עד כמה שאפשרו לו. ברור היה שעדיף היה אילו נותר ללמוד בנחת בחדרו. ובכל זאת, לאורך כל הזמן הזה הוא לא אמר לי דבר. הרגשתי שהוא עדיין מקפיד עלי. אבל מדוע?

רק אחרי החופה, בדרך חזור לביתו, העזתי לשאול: "ראש הישיבה, תורה היא וללמוד אני צריך". סיפרתי על התכנית, על הטלפון שתיאמתי ועל הניסיון שלי לסייע לו לשמור את זמנו. "למה שהרב לא ימתין עד שתתחיל החופה, כשאפילו החתן עדיין לא הגיע?", שאלתי.

לפתע האירו פניו. החיוך המתוק חזר אליו, הוא פנה והסביר לי: "חיים, אתה צריך לדעת. לחתן וכלה יש המון דאגות ביום החופה. הם מתרגשים מאוד וטרודים מאוד. ברגעים המתוחים האלו שלפני החופה לא צריך להוסיף להם עוד דאגה נוספת – האם 'שלמה זלמן' הגיע או לא".

החלטה איתנה

ובכל זאת, למרות הענווה הגדולה, אלפי חתנים וכלות, הציבו בראש שמחתם את הדאגה לכך ש"רבי שלמה זלמן" יבוא לסדר להם חופה וקידושין. כולם ראו זכות בכך שהוא יעמוד בשמחתם ביום נשגב וייחודי זה, שיברך אותם לקראת חייהם המשותפים, בברכת הדרך המיוחדת והקדושה שלו.

אלא שכאמור, רגעיו של ראש הישיבה היו מוקדשים לתורה. כל השתתפות בחופה גזלה ממנו שעות יקרות, ומאידך הוא לא רצה לסרב לאיש. עד שבשלב מסוים לא נותרה לו ברירה. הוא קיבל החלטה נחרצת: לא לצאת מירושלים לעריכת חופות. וכשרבי שלמה זלמן קיבל הכרעה, הרי שזו הייתה הכרעה מוחלטת. לא היו כמעט יוצאים מן הכלל.

באחד הימים פנה אליי ידיד לספסל הלימודים, בחור מוכשר שלימים נעשה איש ציבור מפורסם. הוא תינה בפניי את צערו. תקופה קודם לכן הוא התארס עם נערה מצוינת מהעיר באר שבע. שניהם היו בני אותה עדה, ועל פי מנהגם, החופה מתקיימת אך ורק בעיר המגורים של הכלה. כל שינוי בנוהג הזה, נחשב אצלם לפגיעה בכבוד הכלה. ברור היה לכולם שהחתונה תיערך אפוא בעיר באר שבע.

ואולם אם היה משהו אחד שעליו החתן לא היה מסוגל לוותר, זו המחשבה שהוא יתחתן בלי ברכתו של ראש הישיבה הנערץ עליו. הוא בא והתחנן והפציר, אך לצערו הגדול, הרב השיב שהוא לא יכול לחרוג מהתקנה שקיבל על עצמו.

טיסה במסוק

החתן לא התכוון להרפות. בשלב זה הוא ממש התחנן אליי שאבוא לעזרתו. "אני מוכן לשכור מסוק", הסביר, "ראש הישיבה יבוא הלוך ושוב. ולא משנה כמה תעלה הטיסה". עכשיו הייתי אני במלכוד גדול. מצד אחד ידעתי שאין כמעט סיכוי שהבקשה תתקבל, ומאידך קשה היה לעמוד בפני צערו של החתן. הבטחתי לפחות לנסות ולהשתדל. באותו יום כשנכנסתי אצל ראש הישיבה, התחלתי לתאר את המקרה של החתן. הסברתי עד כמה מדובר במקרה יוצא דופן ועד כמה העניין עולה בבריאותו. סיפרתי שהחתן מציע לשכור מסוק, כדי שהרב יגיע תוך זמן קצר מירושלים לבאר שבע.

כדי להמחיש את ההצעה, ניגשתי אל החלון, הצבעתי על בניין הכנסת שנשקף באופק. "הרב רואה את הכנסת?" שאלתי. "יש שם מנחת מסוקים". וכאן התחלתי להתפלפל ולעשות חשבונות. כמה זמן אורכת נסיעה מהבית למנחת. עוד כמה זמן אורכת הטיסה במסוק מירושלים לבאר שבע ומשם בנסיעה קצרה לאולם. "בסך הכל הנסיעה הזו קצרה יותר מנסיעה מקצה אחד של ירושלים לקצה השני", סיימתי את פלפולי.

מוצב ארצה

ראש הישיבה הביט עליי במבטו האבהי ואמר משפט שאפשר להעמיק בו ללא שיעור: "חיים, אני משאיר את ההחלטה בידך. אבל חשוב לי שתדע קודם דבר אחד: מהיום ש'שלמה זלמן' נולד הוא לא עזב את הקרקע. שלמה זלמן לא היה בים, לא בספינה ולא באוויר. אתה באמת רוצה שאעוף באוויר? אני משאיר לך את ההחלטה". כמובן שהבנתי את התשובה.

אבל מני אותו יום נראה לי שהבנתי משהו על סודו של אותו ענק הדורות. המשפט הזה עדיין מהדהד באוזניי. "מהיום ש'שלמה זלמן' נולד הוא לא עזב את הקרקע". זה לא רק סיפור היסטורי, אלא בעיקר הגדרה אישית. רבי שלמה זלמן אויערבאך, שלא כמו כל באי עולם שיש להם דמיונות, מבקשים לעקור הרים, לעוף, להפליג למרחקים ולדלג מעל המציאות. הוא צלול ושקט, נטוע על הקרקע. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

('מאורות החיים')