שאלו פעם את הגה"צ רבי משה וואלפסון זצ"ל, האם ליהודים פשוטים כמונו אפשר לתבוע להתפלל, לעשות תשובה, גם באמצע השנה כמו תפילת נעילה של יום כיפור?
והשיב: הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע היה מספר מעשה נפלא: פעם אחת נכנס בלב איש אחד רוח שטות, ואמר שהוא תרנגול. הוא הסיר מלבושיו והחל לצרוח כמו תרנגול, בעת האכילה היה יושב על הרצפה מלקט בלשונו את הפרורים שעל הרצפה כדרך התרנגולים. ודרשו ברופאים וחכמים, מהם מומחים לחולי נפש, כולם ניסו להוציא את השטות ממנו אך ללא הועיל. עד שבא חכם אחד ואמר שיש לו פתרון מתאים להסיר שטותו, הלך הוא והסיר אף הוא את מלבושיו וישב על הארץ לצידו, ליקט אף הוא את הפירורים כתרנגולים.
שאל השוטה את החכם, מה הנך עושה כאן? ענה לו החכם: תרנגול אני. לאחר זמן מה שישב לצידו התחיל החכם ללבוש מלבושיו, שאלו השוטה, למה אתה לובש בגדים, הרי הנך תרנגול? ענה לו החכם, וכי נדמה לך שמפני שאנו תרנגולים אין אנו יכולים ללבוש בגדים כבני אדם, דע לך שאפשר ללבוש בגדים ולהישאר תרנגול. שמע לו האיש ועשה גם הוא כן. אחר כך ישב לאכול לצד השולחן, ואמר לו כדבריו הראשונים, יכולים לישב לצד השולחן ולאכול כבן אדם, ולהישאר תרנגול. וכך, אט אט הסיר השיגעון ממנו, עד שהרגילו להתנהג כדרך בני אדם.
מעשה זה בא ללמדנו יסוד גדול בעבודת השם, שלפעמים עוברת מחשבה בלב האדם שאיננו בר הכי לעבוד את השם במצבו, וכי הוא האיש הפשוט יכול להתפלל תפילה יומית רגילה או לעשות תשובה כמו תפילת נעילה ביום כיפור? אזי צריכים לדעת שיכולים להיות בשפל המצב ועם כל זאת לעבוד את השם, ומעתה אפילו בתפילת ערבית של לילה רגיל, יכול הוא להתפלל באותה התלהבות של ליל יום כיפור, ואין בזה שום סתירה למה שהוא מחשיב את עצמו, אפשר להתפלל כדבעי בכל המצבים.
ואדרבה, בפי חסידים מסופר, על אחד מחסידי הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע שהיה עשיר גדול ובעל צדקה, אך לא הכניס עניים לביתו מחשש שילכלכו ביתו המרוצף בהט ושש, אלא היה מוציא את תרומתו החוצה.
פעם הגיע הרה"ק מטשרנוביל זי"ע לעירו, והיה הדרך שערך סעודות בצוותא עם חסידיו בבתי עשירי העיר. שאל הרה"ק את העשיר הלזה אם יוכל לבוא אליו לסעוד עם כל פמלייתו וחסידיו שדרו באותה עיר, השיבו העשיר כי מוכן הוא ליתן מהונו כפי שיתבקש ממנו, אבל קשה לו להכניס את החסידים כי ירא שילכלכו ביתו ברפש וטיט המצוי בראש כל חוצות. שאלו הרה"ק אם אותו לבדו יכניסו לביתו, השיבו העשיר כי בודאי ישמח מאוד שהרבי יבקר בביתו. וכשנכנס לסעודה פנה הרה"ק לעשיר וסיפר לו כך:
היה בעל עבירה גדול שרח"ל כבר עבר על כל עבירות החמורות בתורה, ונזדמן לו פעם אחת לעבור ביער בחשכת לילה בעגלה עם שני סוסים חזקים, ושמע קול צווחה. הלך לחפש בחשיכה את קול הצווחה, לאחר חיפוש מצא משפחה אחת השוקעת בעגלה בטיט, לפניהם סוס חלש ודל שאין ביכלתו לחלצם משם, ועומדים בסכנת נפשות לשקוע לגמרי. רץ במהירות והביא את סוסיו החזקים והאבירים וחילץ את המשפחה מן הסכנה.
וכשבא לעולם האמת, באו מלאכי חבלה שנעשו על ידי עבירותיו הרבים, ומנגד ניצבו מלאכי הזכות שנעשו ממצוותיו המעטים. ולדאבונו הכריע צד החובה. לפתע טען מלאך מליץ שהרי הציל משפחה מסכנת מוות וראוי להניחה על כף הזכויות. בית דין אישרו את הדבר והניחו על המשקל את כל המשפחה, אך עדיין לא הכריעה הכף. וטען שוב שהרי גם סיכן לשם כך את סוסיו וכמו כן הציל את הסוס הדל של המשפחה שיהיה להם להמשך הדרך, ושמעו לו, והניחו אף אותן על הכף, אבל עדיין לא הכריעה הכף. ובא עוד בטענה שיש להניח גם את הטיט שממנו חלצם ובהם הסתכן, ואכן החלו להניח את הטיט והכף החלה לנוע, אלא שנגמר הטיט והכף לא הצליחה להכריע היה חסר מעט טיט לסיים את המלאכה, ויצא הפסק עליו לשוב בגלגול… עד כאן סיפר לו הרה"ק מטשרנוביל זי"ע.
למשמע הדברים הבין העשיר את הרמז שהוא הוא אותו בעל עבירה שבא בגלגול, ורץ לעבר החסידים וקרא להם במהירות שיכנסו לביתו, לא השגיח יותר על ריצפת ביתו, אדרבה מאותו רגע חשב בדעתו הלואי שירבו להביא לכאן טיט כמה שאפשר…
סיפור זה הוא ממש מוסר השכל בכל ענייננו, הנה שקועים אנו בטיט היון של עונות במחשבה דיבור ומעשה, והבוץ נדבק בנו ומטמטם את מוחנו וליבנו גורם לנו שנהיה מיואשים ולא נתאמץ לתקן, לשוב ולקיים מצוות כראוי, ברם עלינו לזכור כי אדרבה מצרפים למשקל גם את הטיט שאנו שקועים בו, יודעים בשמים כמה הם מפריעים ומייאשים, וכאשר אעפ"כ מתאמצים בעבודה ללמוד מעט ולהתפלל מעט, הגם שכבד מאוד משא הטיט, שוב הטיט בעצמו מצטרף להמליץ בעדנו וללמד עלינו זכות.
לא בכדי יכולים לזכות שזדונות ייהפכו לזכויות, כי כאשר שבים בתשובה שלימה, על אף הכבדת העונות הרובצות על הנפש והנשמה, ומלכלכות ומטמטמות את הלב, שוב הטיט והרפש ההם נהפכים אף הם לזכיות, גם אותם שוקלים במשקל הזכויות.
ומציין הגה"צ שליט"א לפרפרת נאה השייכת לימים אלו: הנה הפרשיות האחרונות בשנה מכונות פרשיות התשובה. וכידוע ביום הדין שהוא ראש השנה נחתם גזר הדין לצדיקים. הבינוניים מקבלים אורכה לתשובה עד יום כיפור. בכתבי תלמידי האר"י ז"ל התגלה כי יש אפשרות נוספת לחיתום ביום השענא רבא. וצדיקי החסידות גילו מועד אחרון – זאת חנוכה.
ובכן יש בכך ארבע זמנים לתשובה: א. חודש אלול עד ראש השנה – לצדיקים – ל' יום. ב. מתחילת אלול עד יום הכיפורים, לבינוניים – מ' יום. ג. עד הושענא רבה – למי שלא זכה לתקן עדיין – נ"ב יום. ד. עד זאת חנוכה – למי שטרם בא לתיקונו – קכ"ב יום.
ובשים לב מספרי הימים האלו רמוזים בפסוקי הפרשיות: פרשת נצבים – ל' פסוקים. פרשת וילך – מ'. פרשת האזינו – נ"ב. וסך ג' הפרשיות האלו – קכ"ב פסוקים שהם גם כן בדיוק מנין הפסוקים בפרשת כי תבוא (המודיע אלול תש"ע).
נמצאים אנו אפוא עתה בשלהי הזמנים המיוחדים מאוד לתשובה, נוגעים אנו כבר ביום הקכ"ב, נזכור כי גם אנחנו בדיוק כפי שאנחנו נראים, עם הקבלות שהבטחנו בחודש אלול ולא הצלחנו להתמיד בהם, ועם הנפילות שתכפו אותנו, ועם זאת, בדיוק כפי שאנחנו ברגע זה, יכולים אנו לעשות תשובה, ואדרבה, לנצל גם את הרפש והטיט שנדבקו בנו ומנסים לייאש אותנו, ולצרף אותם לכף הזכויות, ולכן נאחוז חזק את היד הפרושה לעברנו משמים בימים אלו לקבלנו בתשובה, ונהפוך הזדונות לזכויות, ננסה גם במצבנו אנו לתפוס מספר רגעים בהם נאמר פרק תהלים אחד אבל בחמימות כמו ביום כפור, מי אומר שאנחנו לא מסוגלים?!
(מתוך 'להתחזק' שבשלבי עריכה, מבית 'כי אתה עמדי' אמונה ועוד / למסירת סיפורים לזיכוי הרבים 053,31,31,700).