הוא התחיל לרוץ אחרי האוטובוס, אבל התחרות הייתה אבודה מראש. האוטובוס הרבה יותר מהיר מרגליו של בחור ישיבה

מספר חתן, שעות ספורות לפני חתונתו: ממש עוד מעט ינגנו לי ברטט ’הוא יברך את החתן ואת הכלה', ואני מבקש לספר את סיפורי, מתוך הודיה גדולה להשי"ת.

בשבוע שעבר, ביום חמישי שלפני שבת העליה לתורה, יצאתי מהישיבה שבה אני לומד – ישיבת בעלזא-חיפה, ועליתי על האוטובוס, קו 972 לכיוון ירושלים, כדי להתברך מפי רבי, האדמו"ר מבעלזא שליט"א. בירושלים ירדתי מהאוטובוס, ורק אחרי שהוא נעלם מעיניי שמתי לב שיש לי ביד רק מזוודה, והיד השנייה ריקה.

התפילין!

שכחתי את התפילין באוטובוס. ואני – חתן, עמוס בטרדות של לפני חתונה, ואין לי גרם אחד של פניות לעסוק בפרויקט של חיפוש התפילין. פניתי לקב"ה בתפילה חמה, וביקשתי מעומק הלב שאמצא את התפילין במהירות ובקלות. ”אנא השם", התחננתי, ”עשה שבחתונה התפילין כבר יהיו אצלי".

יותר מזה לא עשיתי בעניין, כי הזמן היה קצר, והמלאכה – מרובה עד מאוד. למחרת, ביום שישי, הנחתי תפילין שלקחתי בהשאלה, וכך גם ביום ראשון. ביום ראשון בערב התקשר אליי בחור מהישיבה בחיפה ושאל אותי, ”איבדת תפילין?" ”כן, מאיפה אתה יודע?" שאלתי בפליאה. ”מצאתי אותן!" ככה פשוט. ”איך?"

וכאן הוא סיפר לי על טלטולי הדרכים שהוא עבר בשבילי: באותו יום, יום ראשון בצהריים, הוא עשה את דרכו מביתו שבירושלים לישיבה בחיפה. את התפילין הוא מניח תמיד בתוך המזוודה שבתא המטען, וכך הוא אף פעם לא שוכח אותן, אך היום ’משום מה הוא החליט לקחת את התפילין ביד, בהחלטה שיהיה בסדר והוא לא ישכח אותן. ואכן, היה בסדר גמור. בחיפה הוא ירד מהאוטובוס, הוציא את המזוודה מתא המטען, ורק אחרי שדלתות האוטובוס נסגרו, הוא נזכר ששכח את התפילין.

הוא התחיל לרוץ אחרי האוטובוס, אבל התחרות הייתה אבודה מראש. האוטובוס הרבה יותר מהיר מרגליו של בחור ישיבה. יהודי יקר הבחין בו, והאיץ בו להיכנס אליו לרכב. ”בוא תיכנס, ואנחנו נשיג את האוטובוס בעזרת השם".

הם רצו להקדים את האוטובוס בעוד שתי תחנות, אבל יד ה' הייתה כאן: רמזורים האדימו בדיוק כשהם הגיעו לצמתים, ואחרי כמה עצירות ממושכות כאלה, הם החליטו לנסוע מיד לתחנה האחרונה. הגיעו ונודעו כי האוטובוס כבר ביקר שם. ”לך למסוף", ביקש הבחור מהנהג הצדיק. והצדיק לקח אותו למסוף. לא לזה שהבחור התכוון אליו, אלא למסוף קטן ופחות מוכר.

הבחור ניגש מיד לפקיד ושאל, "בדקות האחרונות הגיע לכאן קו תשע-שבע-שתיים?" "לא", ענה הפקיד, "יש פה רק תשע-שבע-שתיים מלפני כמה שעות".

לא היה שום סיכוי בעולם שהתפילין שלו תהיינה על האוטובוס הזה; לא היה שום היגיון בהחלטה לעלות עליו ולחפש, אבל הדחף לעשות משהו גבר על ההיגיון, והוא עלה לאוטובוס, עבר בין המושבים, סרק בידיו את המדף העליון שבו אנשים מניחים דברים, וגילה את התפילין. לא שלו. שלי.

הוא לא זיהה אותי מיד כבעל התפילין, אבל כשראה את קופת הצדקה של בעלזא בתוך השקית העוטפת את הנרתיק, הבין שהיא שייכת לבחור מהישיבה. בירור קצר העלה שהבחור הזה הוא אני. וכל זה, עוד לפני שפרסמתי שאבדו לי תפילין.

עכשיו, הבחור ביקש ממני רשות להשתמש בתפילין שלי, עד שימצא שליח שיביא לי אותן לאשדוד – עיר מגוריי. כמובן אפשרתי לו זאת בשמחה. וברוך ה' היום, ביום שלישי, התפילין חזרו אליי. התקשרתי לבחור להודות לו על שהיה שליח ההשגחה, והוא סיפר לי שבדיוק היום הוא מצא את התפילין שלו. באווירה של החתונה המתקרבת, אמרתי לו: ”תראה איזו השגחה. שהכל ברא לכבודו".

(גיליון השגחה פרטית)