בלילה הראשון של חנוכה, שנת תקל"ח, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר חנוכה דולק על חלוני. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון, עמד בפתח

לפנינו סיפורו המופלא של חייל יהודי, אשר נלחם לצידו של נשיאה הראשון של אמריקה, גנרל ג'ורג' וושינגטון, בראשית הווסדה של אמריקה, וכך הוא מספר:

חנוכה שנת תקל"ז. חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואללי פורג' ומחכים. למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה.

אני פה היהודי היחידי. אולי יש בינינו עוד יהודים, אך לא ראיתי אף אחד מהם.

כולנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעליים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וושינגטון שיצא למלחמה נגד אנגליה.

יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עימו. אנו צריכים לגרש מאמריקה את הבריטים, הרוצים להניח את ידם בכל אשר עיניהם רואות. נאמן אני בכל ליבי לג'ורג' וושינגטון, אף כי אנו סובלים כאן מאד. לא אחת אני רואה אותו בלילות כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים, מביט ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור, ויש אשר הוא ניגש אל אחד הישנים ומכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו.

יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מוות, אך אין אני מקלל את הגנרל וושינגטון, הנלחם לחופש אמריקה. ברגעים כאלה אני חושב על אבי בפולניה. אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה"פריץ" האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ. מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן, והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו.

מה נורא היה הכאב, ומה גדולה החרפה. אבי רקד כדוב – וה"פריצים" צחקו ושמחו על המראה. באותה עת גמרתי אני בליבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה.

והנה אני שוכב בוואללי פורג' ורועד מקור. אומרים שוושינגטון הולך ונופל, שסופו ליפול ולא יקום. אך אני איני מאמין בכל זה, אני שוכב בלילות ומתפלל בעדו.

הגיע ליל נר ראשון של חנוכה. בלילה זה, לפני שנים, עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת חנוכה ואמר לי: "כאשר תדליק, בני, את נרות החנוכה, הם יאירו לך את הדרך".

מאז היתה לי המנורה כמו קמיע. אל כל אשר אלך אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות, האם להדליק את נר החנוכה כאן, בין הגויים, או לא להדליק. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון.

כאשר ישנו כולם, הוצאתי את מנורת אבי, הדלקתי נר ראשון וברכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואימי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אימי המלאות דמעות. ליבי נתמלא כאב, ופרצתי בבכי כילד קטן. גמרתי אז בליבי, שלמען אבי ואימי, למען אחי ואחיותי בפולניה, עלי לעזור לג'ורג' וושינגטון לעשות את אמריקה לארץ חפשית, לארץ מקלט לאבי ולאחי הסובלים שם תחת ידי הפריץ.

פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי. נשאתי את עיני והנה הוא – הגנרל וושינגטון בכבודו בעצמו עומד עלי, והוא שואל:

"למה תבכה חייל? האם קר לך?"

צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראות בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד לפני הגנרל, ודיברתי את דברי כמו שעלו מליבי, כבן המדבר לאביו:

"אדוני הגנרל!" אמרתי, "אני בוכה ומתפלל לנצחונך, ואני יודע כי בעזרת ה' אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חפשיים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה'פריצים', לכל הסובלים מעבר לים. ה'פריצים' לא ימשלו פה! הם יפלו ואתה תקום!"

הגנרל וושינגטון לחץ את ידי.

"תודה חייל", אמר וישב על ידי, על הארץ, לפני המנורה.

"מה היא המנורה הזאת?", שאל.

סיפרתי לו: "מבית אבי הבאתי אותה. יהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול!".

נר החנוכה הדליק אור בעיני וושינגטון והוא קרא בשמחה: "יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר שאנחנו ננצח!"

"כן אדוני", עניתי בביטחון. "אנחנו ננצח כמו שניצחו המכבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".

הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך.

אמונתי התקיימה. הניצחון של וושינגטון היה שלם, הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואללי פוארג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וושינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא סיפרתי את הדבר לאיש, כי אמרתי בליבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי, כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה – הוא לא שכח.

בלילה הראשון של חנוכה, שנת תקל"ח, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר חנוכה דולק על חלוני. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון, עמד בפתח. הוא בכבודו ובעצמו.

"הנה הנר הנפלא, נר התקוה של עם ישראל" – קרא בשמחה כאשר ראה את נר החנוכה על החלון.

הוא שם את ידו על שכמי ואמר: "הנר הזה ודבריך היפים הדליקו אור בליבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארצות הברית, יחד עם כל גיבורי וואללי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת".

הוא תלה על חזי מדליה של זהב ולחץ את ידי. דמעות עמדו בעיני ולא יכולתי לפתוח את פי. הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית…

התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא. אז הבטתי על המדליה וראיתי: ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון ולמטה כתוב: "לאות תודה על אור נרך… ג'ורג' וושינגטון".

(ומתוק האור – חנוכה)