הרב צבי גטקר
"וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו" (בראשית מ', ח')
מבואר באליהו רבא, ומובאים דבריו ב'משנה ברורה', כי בחנוכה לא נתקנה מצוות סעודה, כהודיה על הנס, בשונה מפורים, שבו יש חיוב לעשות משתה לזכר הנס וההצלה.
והסיבה, משום שבחנוכה הגזירה לא הייתה הרג היהודים, אלא שמד רוחני, והנס היה הצלה רוחנית, ולא הצלה גשמית, ממילא אין השמחה מתבטאת אלא בעניינים רוחניים, כהדלקת הנר ואמירת הלל.
מה שאין כן בחג הפורים ההצלה הייתה מהרג והשמדה, וממילא יש גם לשמוח בשמחת גוף על ידי משתה ושמחה.
מקשה הגאון רבי צבי ברעוודה שליט"א, הלא חג השבועות, חג מתן תורתנו, הוא גם כן חג על רוחניות, על קבלת התורה. והנה בחג זה מבואר בגמרא, כי יש בו חיוב יותר מכל המועדות לשמוח באכילה ושתיה, וכלשון חז"ל, 'הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם', כדי להראות כי אין אנחנו מקיימים את התורה כמי שכפו עליהם הר כגיגית, אלא שמחים ומרוצים מנתינת התורה.
ולכאורה לפי ביאורו של האליה רבא כי על עניינים רוחניים יש עלינו לשמוח ברוחניות, אם כן בחג השבועות שבו קיבלנו את התורה הרוחנית, מה מקום למשתה וסעודה.
הדברים מתבארים בתיאור שלפנינו.
יום עבודה מפרך
מרן הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצוק"ל, היה סמל ודוגמא לעמל ויגיעה בתורה, עד כלות. שמעתי מבני ביתו, כי הוא היה חוזר הביתה מידי יום, אחרי השיעור, כלאחר קרב.
בבוקר סיפרו, הוא היה יוצא, מסודר כיאה וכיאות לראש ישיבה מכובד, מעיל מגוהץ, ובגדים מעומלנים.
בסיום השיעור, לא היה ניתן להכיר, כי היוצא הוא הנכנס, שער זקנו היה סתור קמעא, חולצתו פרומה מעט, שרווליו מקופלים, ומעילו תולה על כתפיו מעט ברישול.
כי את השיעור הוא מסר עם כל הנשמה ורמ"ח האברים, במהלכו עבד סיזיפית – חפר, סיתת, ובנה את הסוגיא. כמו כל פועל החוזר לעבודה עם מראה מרושל לעומת האופן שבו יצא מהבית בבוקר, כך היה גם הוא נראה כששב מיום עבודה מפרך.
אהבת עמל התורה הייתה חדורה בנפשו.
בשיעור של אביי
יום אחד – מספר אחד התלמידים – היה יום חם מאוד. החום הבני ברקי בער, והמזגן לא פעל, חישבתי את נפשי להתעלף, אך רבי מיכל מעיין כבכל יום, ואולי אפילו יותר.
תוך כדי הלימוד לאחר איזו הבנה עמוקה, הפטיר רבי מיכל, 'אה איזה טוב כאן בעולם', כמה טוב לנו כאן בעולם הזה, ותיכף לאחר הפטירו כך, המשיך בעיון הסוגיא שעה ארוכה.
בסיום הלימוד, אמר רבי מיכל לחברותא, "אסביר לך מה התכוונתי, כשהתלהבתי באמצע ושמחתי על טובו של עולמנו.
"עמלנו בסוגיא הדק היטיב, והחום הוא הרי בלתי נסבל, לכאורה זהו סבל של ממש, אבל האמת היא כי אנחנו מאושרים מכל רגע, ועוד יותר מבעולם הבא, ומדוע?"
ואז בפנים קורנות וחיוך מדושן עונג, המשיך ר' מיכל, "בעולם הבא, תאר לעצמך, שיש לך איזו הבנה בלימוד, והנך מעוניין לדבר עם אביי על זה, וכי ניתן? וכי יתכן למעלה בשמיים לפגוש את אביי? הלא שם למעלה, אין לנו כל סיכוי לחשוב על להתקרב לאזור שבו מאיר אורו של אביי, בכלל.
"ואילו כאן, בחום הבני ברקי, ישבנו עכשיו לשעה של מפגש עם אביי! קצת התאמצנו והעמקנו, וזכינו לשמוע את סברותיו ועומק דעתו של אביי, יכול להיות טוב מזה?
"הנה עכשיו ישבנו שנינו בשיעור של אביי, זכינו להיות מתלמידי אביי, לא יאומן!
"אומרים חז"ל", הוסיף רבי מיכל, "כי בשעה שאומרים דבר תורה בשם אומרו, הרי שפתותיו דובבות בקבר, אם כן כשקראנו את דברי אביי, הרי שפתיו דובבו ואמרו את האמרה הזו, וכשהגענו לעוד עומק הבנה בדבריו, גם כן שפתיו דובבו בקבר, כל שעלינו היה לעשות הוא להעמיק, ולהקשיב, והנה הנה שמענו ממש את אביי מדבר! פלאי פלאים".
איזו תחושה עילאית, איזה הישג עצום, "איי, איזה טוב העולם הזה! כמה טוב כאן בעולם".
להחיות בהם
ועוד מעשה קטן, סיפר רבי מיכל:
"תקופה אחת בימי חיי צער גדול פקד אותי, והחליש את ליבי, ישבתי על יד השולחן, והרגשתי איך כוחי תש, איך לאות עמוקה פושטת אט אט בכל כולי, וחשתי כי אינני מסוגל, המצב והצער, כמעט ומאימים לבלוע אותי, זה היה בלתי נסבל.
"מה עשיתי, קמתי בכוחות דלים, הוצאתי מהארון מסכת חולין, והתחלתי לקרוא, גמרא, אפילו לא עם רש"י, אלא רק את מילות הגמרא, קראתי דף, ועוד דף, ועוד דף, ולאט לאט חשתי איך שעם כל דף שאני עובר, כוח ננסך בעצמותי, ודמי זורם ביתר מרץ,
"הנה אני קורא את הגמרא וזה זורם, אני זוכר, אני יודע, ואני מבין, ס'איז גייט, ומהלימוד הזה, מהכוח ששאבתי מגירסת הגמרא, התנערתי מהעפר, מהעצב והצער, וחזרתי לסדרי הרגילים".
כך מכוח התורה ואהבתה, עבר רבי מיכל את כל התקופות הקשות בחייו, היתמות, הרוסים ורדיפותיהם, מלחמת העולם השניה והגלות שבעקבותיה וכן הלאה.
על כל גל של צר ומצוק, הגמרא נתנה חיים, כי אחרי הכל, כמה טוב בעולם הזה. עולם התענוגות.
תשובה לשאלה
הסיפורים הללו, שהם קצה המזלג מהכוח הסיפוק והשמחה שנותנת התורה לעמליה. מלמדים אותנו על השמחה שאוחזת בכל יהודי בחג השבועות, שמחה על כך שהתורה ניתנה לו, והיא היא משוש חייו, היא משנה את חייו, היא מאירה את עיניו ומפיחה בגופו ממש רוח חיים.
ומשכך, תתורץ הקושיא: השמחה בחג השבועות היא לא שמחה על הישג רוחני, אלא על הישג גשמי! להראות שנוח לנו כאן בעולם הזה בנתינת התורה, אנחנו מאושרים לא רק מבחינה רוחנית אלא כי אם גם מבחינה גשמית, שזכינו לקבל את התורה, ועל ידה אנחנו חיים חיים אמיתיים, חיי טעם והוד.
אך בחנוכה, לחמנו על התורה, לא הסכמנו לוותר עליה, ומסרנו את נפשנו וגופנו עליה, כי היה ברור לנו, שחיי יהודי בלי תורה לא שווים מאומה, ועדיף למות במלחמה מאשר לחיות ללא התורה.
אם כן, אין צורך להראות את השמחה שיש לנו בתורה, הלא על זה גופא נלחמנו, על התורה, על כך שהיא חיינו, וממנה לא נתנתק, בעד כל הון שבעולם.