בעבודתו החינוכית ובשיחותיו המרוממות הוא הצליח לצקת בתלמידיו דפוסי עבודה והנהגה ייחודיים שהיו אבני יסוד במשנתו, ואותם הוא תבע ועליהם התריע ללא הרף במשך כל שנותיו בישיבה. הוא זה שיצק את כל עולמם ובניינם הרוחני. טביעות אצבעותיו המובהקות של המחנך הגדול ניכרות היו עליהם בכל שיעור קומתם; באישיותם, במידותיהם ובהליכותיהם. כך הוא הדבר אצל כל אלו שעברו תחת שבט חינוכו והראו נכונות ורצון כנה לספוג, לקבל ולהיבנות ממנו.
אחד התלמידים תיאר אותו כשילוב ייחודי של 'אדריכל ובנאי'. את פשר הגדרתו זו הוא הטעים כך: "בשונה ממחנכים רבים רבי גדליה לא הסכין לעסוק ב'שיפוץ' שרק מייפה ומשפר את נפש האדם. הוא אף גרס שכלל לא ניתן ל'שפץ' את תבנית הנפש כשיסודותיה רעועים. את ייעודו ותפקידו כמשגיח הוא ראה כמי שאמון לבנות את בנין שיעור קומתו של התלמיד בשלימות, מהמסד ועד הטפחות. כך הוא מצא את עצמו כאותו צוות הבונים, הנושאים באחריותה של עבודת הבנין כולה מהחל ועד כלה; הוא שרטט ביד אמן את מתווה הדרך והתוכנית, ליטש את כלי העבודה, כינס את אבני הבנין, הניח אבן על אבן, נדבך על גבי נדבך וקומה על קומה, עד שנבנתה והתכוננה היצירה המושלמת לה כיון – היצירה הנושאת בגאון ותפארת את צלם האלוקים".
לבנות אנשים
אף רבו המובהק מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, היה מתפעל עמוקות מהצלחתו הגדולה בעיצוב אישיותם ובנין קומתם של התלמידים, והיה אומר בענוותנותו המופלגת: "אני לא מצליח לפעול כלום, אבל רבי גדליה עושה ופועל. הוא מצליח לבנות אנשים"…
מספר אחד מותיקי התלמידים, הסופר רבי משה גרילק:
"בתקופתי היה בחור בישיבה בן ליהודי בעל אמצעים, ממש עשיר מופלג. הוא היה בעל עמדה חשובה בארץ ואף שימש כקונסול של מדינה זרה. פעם אחת חפץ האב לצרף את בנו לביקור חשוב בארץ רחוקה אליה הוא זומן. למרות שהבן היה תלמיד צייתן וממושמע בישיבה ורציני בלימודיו, הצטרף לנסיעתו של אביו, ומסתבר שהיה זה מכורח אילוצים משפחתיים. רבי גדליה הבין את הרגישות המשפחתית ולא מנע ממנו לנסוע. אגב, מאוחר יותר סיפר הבן, כי במהלך שהותו בחו"ל הוא חיפש אחר בית כנסת שיוכל לשבת וללמוד בו, משום שקשתה עליו הפרידה מהגמרא האהובה עליו…
הסבר מפורט
"כעבור כמה ימים כאשר חזר הבחור ארצה, הוא הגיע היישר משדה התעופה לישיבה, פנה לחדרו לנוח מטורח הדרך, ובאותו היום נעדר מסדר שני. למחרת סנט בו רבי גדליה בחומרה: 'היכן היית אתמול בסדר שני? הלוא אמרת לי לפני נסיעתך שביום שלישי כבר תהיה כאן, מדוע לא ראו אותך?!'. הבחור ניסה להצטדק כי הוא היה עייף מהדרך ולכן הלך לישון. אך המשגיח לא קיבל את התנצלותו, והמשיך להוכיח אותו דקות ארוכות בדברים כדורבנות".
"תגובתו הפריעה והציקה לי מאד", המשיך רבי משה וסיפר, "וניגשתי אליו לשואלו – מדוע הוא הקפיד על אותו הבחור? הרי זה כל כך מובן ומתקבל על הדעת שמי ששב מטיסה ממושכת יהיה עייף ומותש? על כך הוא השיב לי: 'אילו אתה היית בעל המעשה אכן הייתי נותן לך לנוח, ולא הייתי מעיר לך כלל על היעדרותך מהסדר לאחר שעות טיסה ממושכות, כי יתכן שלפי כוחותיך אינך מסוגל להתגבר על העייפות ולשבת מיד וללמוד. אבל הבחור הזה הרי כן מסוגל ללמוד מיד, ולכן ציפיתי ממנו שכך אכן יעשה; שיכנס היישר לבית-המדרש, ולא יעביר את הסדר במיטה. אלא מאי? מידת העצלות גברה עליו, נו, על כך יש להעמידו במקומו כדי שהתוכחה תועיל לפחות לפעמים אחרות'"…
הפדגוג הגדול ביותר
אחד התלמידים המפורסמים, רבי ישראל מאיר לאו, מלפנים הרב הראשי לישראל, בהעלותו באוזנינו זכרונות משנים עברו, מתמקד אף הוא בגישתו החינוכית של רבי גדליה שהשתנתה ממקרה למקרה ומתלמיד לתלמיד:
"מאה בחורים היינו בשנת תש"י בבנין של ישיבת 'קול תורה' ברחוב אוסישקין", פותח הרב לאו את שיחתו בהתרגשות, "רבי גדליה היה המשגיח של כולנו. מה אומר ומה אדבר: אמנם כל חייו הוא היה רק בעולם התורה, אבל אם היום קיימים ורווחים בעולם החינוך מקצועות כפסיכולוגיה, פדגוגיה ודידקטיקה, הרי שהוא היה ראש וראשון בכל התחומים הללו. הוא היה הפדגוג הגדול ביותר שהכרתי מימי. בכישרון ובסייעתא דשמיא שהוענקו לו משמים הוא הכיר כל בחור הרבה יותר טוב ממה שהבחור הכיר את עצמו.
"זה התבטא בכך שלכל אחד הוא דיבר בשפה אחרת, כדי להוציא אל הפועל את הכוחות שגלומים בו. לדוגמא, אם ידע על מישהו שכאשר יגידו לו מילים טובות הוא יסתפק בזה ולא יתאמץ להתעלות בתורה ויראת שמים, היה מדבר אליו בשפה קשה ותובעת. כך גם להיפך, אם ידע על מישהו שישבר ויפגע אם ישמע דברים קשים כגידים, או אם יעמידוהו מול תביעות נוקשות, הוא היה מדבר אליו בְּרַכּוּת ומקרבו בימינו. הוא היה מחנך משכמו ומעלה שידע לעצב את אישיותם של בני התורה בשנים לא פשוטות כלל ועיקר; את מי ללטף ועל מי לגעור, את מי לקרב ולמי להראות סבר פנים תקיפות, ותלמידיו הרבים הפזורים בכל קצוי ארץ מוכיחים כמאה עדים על הצלחתו בתחום החינוך.
תגובה שונה
"אחת הדוגמאות המאלפות שרגיל אני לספר בבחינת 'בדידי הוי עובדא', הוא היחס השונה שקיבלנו אני ועמיתי ל'חברותא' על אותה עבירה ממש. ה'חברותא' שלי היה בחור יקר שהגיע מבני-ברק, מבוגר ממני בשנה, בן להורים שעלו מבלגיה. רוב זמן שהותינו יחד הקפדנו ללמוד, אך כדרכם של נערים קרה שלאחר כמה שעות לימוד, החלפנו איזו מילה וצחקקנו קמעה. רבי גדליה היה צופה את הליכות מאה הבחורים שלמדו בישיבה, ממקום עמדו ליד ארון הספרים, והשגיח על מעשינו.
"באחד מאותם רגעים של קלות ראש, הוא קרא לפתע ל'חברותא' שלי בסימון אצבע, וכאמון על מניעת ביטול תורה הוא הטיף לו מוסר בעקבות הצחקוק או הפטפוט. אבל כאמור הרי לא רק הוא פסק מדברי תורה, גם אני עסקתי בדברי שיחה, ולי המשגיח לא קרא לנזיפה. הרהרתי והפכתי בשאלה: מדוע המשגיח לא נזף בי? האם אני זוכה ליחס מועדף בשל היותי יתום? האם משום שלעמיתי החברותא יש הורים הוא רק ננזף?
"למחרת, כשעברתי ליד ארון הספרים, בסמוך לרבי גדליה, הוא פנה אלי ואמר לי: 'ישראל מאיר, כדאי לך להקפיד יותר על הימנעות מדברים בטלים, במיוחד אם חלילה וחס מעורב בהם אבק של לשון הרע או רכילות'. הוא דיבר איתי בקול מלטף, כידיד שמעניק עצה טובה לאיש אהובו. כה שונה היה קולו מטון הדיבור שלו 'זכה' ה'חברותא' שלי אמש בשעת מעשה.
פשר הדבר
"שנים ארוכות אחר כך, סיפר לי רבי גדליה על דרכו החינוכית שהביאה אותו לנהוג בנו איפה ואיפה, לכאורה. הוא סיפר על ביקורו לימים של החברותא שלי, בישיבה, ובו פתח הוא עצמו, רבי גדליה, בשיחה על ימים עברו ואמר לו: 'אתה ודאי נוטר לי בלבך על שאותך הוכחתי בתוכחות מוסר אודות ביטול תורה ובחברך לא גערתי. אלא שאני במידת ההבנה הצנועה שלי נהגתי. אילו הייתי אומר לך אז: 'אתה בסדר, אבל אתה צריך להיות עוד יותר בסדר', היית אומר לעצמך: שלום עליך נפשי, די לי שאני בסדר, אפילו המשגיח אמר לי זאת ודי לי בזה… והיית ממשיך בדרכך. לך היה צריך להגיד דברים קשים כגידים כדי לנער אותך מאדישותך'.
"אך ה'חברותא' שלך – הוא ההיפך הגמור ממך. הוא עלול היה ליפול לדכדוך אילו גערתי בו, ולהיפלט החוצה בשל גערתי. הרי לא היו לו אב ואם שיאמרו לו כי הישיבה היא המקום המתאים לו מכל, ולשם חייב הוא ללכת. הוא לא היה חייב לאף אחד בעולם דבר וחצי דבר. אילו הייתי גוער בו קשות, הוא היה עלול לתת גט כריתות לכל הענין. רוב בני גילו במצבו, לא נשארו בעולמה של תורה. חובתי היתה לשומרו בחממה ולטפחו. אם הוא התקדם בחיים, זה משום שאני, לפחות בזמן שהיה תחת חסותי, השתדלתי לעודדו ולא לדכאו'.
"זאת היתה תורתו החינוכית של רבי גדליה", מסיים הרב לאו את שיחו, "המשגיח האחראי על מאה בחורי הישיבה בתקופתי. כאמור, הוא לא למד מעולם פסיכולוגיה וחינוך, אבל היו לו נסיון וידע והבנה עמוקה בתחום, ובעיקר אהבה ורגישות עצומה לבני אדם, והם שהנחו את דרכו בשדה החינוך".
תוכחות מדודות
אחד מותיקי התלמידים, הרה"ג רבי עזרא צ'ולק זצ"ל, תלמיד הישיבה בשנים תש"ה – תש"ו ומחנך ותיק בתלמוד תורה 'זכרון מאיר' בבני-ברק סיפר על תוכחה מעודנת וחכמה שהשמיע כלפיו בלשון מתונה ונעימה ואף מבודחת קמעא. הוא נעדר פעם מאחד מסדרי הישיבה. למחרת התקרב רבי גדליה לעברו בבית-המדרש, ואז נעצר לפסק זמן של מחשבה והרהור, כמנהגו לעיתים קרובות. לבסוף הוא ניגש אליו ושאלו בחיוך על פניו: "עזרא! איך אתה מרגיש?". "ברוך השם טוב! מדוע המשגיח שואל?" – שאל רבי עזרא. "הלא אתמול לא באת לסדר?!" – אמר לו רבי גדליה כמתפלא, והמשיך: "אולם אני מניח שאם לא באת כנראה היה זה מחמת שלא הרגשת טוב"… והמשיך הלאה בדרכו. כך הוכיחו בחכמה, ונתן לו להבין כי הוא אינו מרוצה מכך שנעדר אמש מהסדר.
תלמיד נוסף נזכר בתוכחה עקיפה אך נוקבת שהוכיחו רבי גדליה במטרה לרתום אותו ולדרבנו ליתר שקדנות והתמדה. הגם שהיא היתה מאד נוקבת אבל היא נאמרה בעקיפין ובטון ענייני ונינוח, וכקודמתה אף היא לוותה בקורטוב של הומור. עילת התוכחה היתה רפיון מסוים בשקידת התורה שרבי גדליה הבחין בו אצל אותו תלמיד, ולכן הוא ניגש אליו ואמר לו בפנים כאובות: "היום הלכתי ברחוב וראיתי את אביך בא מולי. אך לצערי עברתי במיוחד לצד השני של הכביש כדי שלא אצטרך להיפגש עמו וממילא גם לדבר איתו עליך. הלוא אתה יודע את יחסי הידידות שיש לי איתו, אז פשוט לא רציתי לצער אותו… תפוס את עצמך בידיים ותתחיל ללמוד ברצינות כדי שבפעם הבאה שאראה את אביך לא אצטרך לחצות את הכביש"…
קראת לי???
אחד הבחורים רצה פעם לקרוא לחברו בבית המדרש באמצע הסדר. במקום להתקרב אליו ולקרוא לו בשמו הוא נשאר במקומו המרוחק ובקלות דעת כיווץ שפתיו וצייץ לו בלשונו ציוץ רם שנשמע היטב ברחבי בית המדרש… כמובן שגם רבי גדליה שמע אותו וניגש אליו בתמימות מעושה: "האם קראת לי?". התלמיד השיב כמובן בשלילה, ואז אמר לו רבי גדליה: "הא, לא יודע, פשוט השמעת מפיך איזה רעש ולא ידעתי למי כיוונת, חשבתי שאולי התכוונת אלי"… כך, במקום לנזוף ולגעור בו באמצע בית המדרש פנה לעברו בתוכחה מושחזת במעטה של בדיחות הדעת. הבחור מצדו קלט והפנים את המסר החריף שבדברים, אשר הביא אותו לשפר את התנהגותו ולא לחזור שנית על 'מעשים טובים' מעין אלו.
לעיתים בחר להוכיח דוקא בדרך של שתיקה מכוונת על מעשה שברגיל היה לכאורה אמור לחייב תגובה. ברוחב דעתו והבנתו החינוכית הגדולה הוא סבר שפעמים דוקא השתיקה זועקת ופועלת את פעולתה כמה מונים יותר מהטפה גלויה, והתוכחה העולה ממנה נוקבת ביותר.
בפי התלמידים כמה דוגמאות לכך: מעשה שהיה באחד הבחורים שעישן בבית המדרש והשליך את בדל הסיגריה על הרצפה. אליבא דקנה המידה של הישיבה, אשר העישון בה לא היה חזון נפרץ, נחשב הדבר לחוסר דרך-ארץ מובהק. רבי גדליה עמד בשעת מעשה בריחוק מקום אך הוא הבחין בנעשה והחל להתקרב לבחור. הלה הבין כי נתפס בקלקלתו וציפה לשיחה נוקבת של המשגיח על חוסר דרך-ארץ ועל אי שמירה על 'מורא מקדש'. אך לתדהמתו רבי גדליה עצר לידו, התכופף והרים את הסיגריה המושלכת מהרצפה והטילה בפח האשפה מבלי לומר לו אף מילה. כמובן שכוחה של השתיקה הרועמת הזו גדול היה בהרבה משל תוכחה גלויה ומפורשת באותו מצב וגם השפעתה היתה בהתאם.
'המודיע' בהיכל הישיבה
תלמיד הישיבה בראשית שנות הל', רבי יצחק רצאבי, רב קהילת בני התורה של עדת יוצאי תימן בארץ-הקודש, מספר אף הוא סיפור דומה: "בשנתי הראשונה בישיבה, לפני קרוב כחמישים שנה, רעש עולם ההלכה וגעש סביב היתר הממזרים המפורסם. פוסקי ההלכה וגדולי הדור, בהם ראש הישיבה מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, יצאו במאבק חריף ובלתי מתפשר כנגד הרס הדת ופריצת גדרי ההלכה על ידי המתיר הידוע וחבר מרעיו.
"באחד הימים, בעיצומה של הסערה, היה בחור שבתחילת הסדר הכניס לתוככי בית-המדרש את עיתון 'המודיע' – שהיה אז העיתון היומי החרדי כמעט היחיד, ובחורים רבים התקבצו סביבו לקרוא ולדון בחדשות המסעירות שעמדו על סדר היום והעסיקו את הציבור החרדי כולו.
"רבי גדליה ראה בזווית עינו את המתרחש, והחל לפסוע ממקומו לכיוונו של הבחור. נקל היה לשער כי יוכיח אותו בחריפות על מעשה כה חמור מבחינת הישיבה, ואולי אף ירים את קולו בגערה ונזיפה לעיני כל. אך למעשה הוא רק התקרב לעברו, הביט בו זמן מה, והסתובב ופנה למקומו מבלי להוציא הגה מפיו. חוסר התגובה הזה מצדו, גרם לאותו בחור תחושה של בושה ואי נעימות גדולה, והוא הבין היטב את החומרה שבהכנסת העיתון להיכל הישיבה והעיסוק הפומבי בו בשעת הסדר.
('רבי גדליה', תודתנו למחבר הספר הרב בנימין גינזבורג)