היה זה בביקורו ההיסטורי של פוסק הדור מרן בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל בין כותלי בית החולים 'מעייני הישועה' שנוהל בהכוונתו.
בין העומדים בשורה הראשונה לקבל את פני קדשו בברכת שלום, עמד גם הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רב בית החולים בזמנו וכיום רבה של אחוזת ברכפלד. הוא לא המתין לברכת שלום בלבד, עז היה רצונו לפרוש בפני גדול הדור שאלה הלכתית, אותה נשאל הבוקר על ידי אחד המטופלים.
לקראת תום הביקור המרומם, ניגש הגר"י זיכרמן ופרש את השאלה. מדובר ביהודי מבוגר יחסית, הסובל כאבים שונים ומשונים בכל חלקי גופו. הוא מרותק למיטתו, זקוק לעזרת הצוות הרפואי בכל פעולה קטנה כגדולה, כשהוא לא מסוגל לסייע לעצמו בכלום. "האם אני יכול לברך 'שעשה לי כל צרכי'? והלא אני מוגבל כל-כך, אין בכוחי לדאוג לצרכיי כלל?" שאל החולה.
כשמוע מרן ה'שבט הלוי' את השאלה, לבו הגדול כבר הבין דבר מתוך דבר…
"היכן הוא מאושפז?" – שאל. "ב'פנימית', בחדר השלישי משמאל…" – השיב הרב זיכרמן.
לתדהמת כולם, ממרום גילו ומעמדו החל פוסק הדור עושה את דרכו למקום. כשהמעלית נפתחה ודמותו הקורנת נראתה בפתח המחלקה – נעמד כל הצוות ביראת כבוד, דרוכים ונרגשים מהביקור המפתיע.
מרן הגר"ש וואזנר חיפש את חדרו של החולה, ומיד שם פעמיו לשם. כשנכנס ונתקל בעיני החולה המדובר, ניכר הצער על פניו. לא קל לראות יהודי סובל כל-כך, מחובר לכל-כך הרבה מכשירים ומחטים, והוא שוכב חלוש וכאוב כמעט ללא ניע.
החולה שהבחין לפתע באורח המרומם שנחת לפתע בחדרו, ניסה לקום מהמיטה, אבל מרן ה'שבט הלוי' חיווה לו מיד בידיו לבל יטריח עצמו אפילו מעט. הוא קרב אליו, לחץ את ידו בחום, ושאל בהשתתפות: "מה שלומך? איך אתה מרגיש?" – – –
החולה נאנח, חייך קלות, ושוב נאנח. פוסק הדור ניצל את החיוך הקטנטן שעלה על שפתי החולה, ושאל קצרות: "תרצה לשמוע סיפור"? החולה הנהן במבוכת מה, והצוות הרפואי שהלך והתקבץ במקום פער עיניו בסקרנות מי הוא זה החולה האלמוני, אשר גדול הדור הולך לספר לו סיפור במחלקה הפנימית?!
"היה זה כשהייתי עלם צעיר", פתח מרן ה'שבט הלוי' בהתרגשות וחשף טפח משנות נעוריו. "אני נזכר שכאשר למדתי בישיבת 'חכמי לובלין' בראשות הגאון הנודע רבי מאיר שפירא זצ"ל, פעם קראני ראש הישיבה לבוא עמו, לבקר יהודי שחלה עד שלא כבר הצליח לקום מהמיטה.
"כשהחולה הבחין בנו, חייך חיוך רחב ועל שפתותיו עלתה בת שחוק קלה. זה היה קצת מוזר – האיש במצב כה קשה, בקושי יכול לזוז, והוא מחייך חיוך גדול ורחב?! לשמחה מה זו עושה?! מורי ורבי שאל את החולה שאלה זו, ונפעם מתשובתו. וכה השיב החולה:
'הייתי שמח לקום לכבוד הבאים במעוני, להגיש להם שתיה קרה ואולי אף לכבדם בעוגה חמה… אך אין ביכולתי לעשות זאת! הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לשמח ולכבד את הבאים בצל קורתי, הוא לחייך אליהם, לשמוח על ביקורם, להגיב להם בחיוך רחב וגדול. יבין כבוד ראש הישיבה! זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות לכבוד הבאים לבקרני, זו השליחות שלי עלי אדמות, כי זה מה שאני מסוגל לעשות! – האם לא אעשה זאת בחיוך גדול ורחב ככל יכולתי ויותר?!'"
סיים מרן ה'שבט הלוי' ולחץ בחום את ידי החולה השוכב לפניו:
"כשראיתי את החיוך שלך, נזכרתי בסיפור הזה. אתה שואל כיצד תוכל לברך 'שעשה לי כל צרכי' כשאינך יכול לעשות דבר? אתה מרגיש חסר יכולות מעש? – הרי יש לך שליחות מיוחדת, יש לך שליחות לחייך! תחייך לאנשים הבאים לבקרך, תחייך אפילו לעצמך! תתעודד, בעזרת השם אנשים יצאו ממצב כמו שלך, תחייך ותשמח!"
המשך הסיפור שהתפרסם בגיליון הנפלא 'פניני פרשת השבוע' של הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א, מופיע שם מכלי ראשון כפי ששמעו מהגר"י זיכרמן, שהתעדכן מהרופא המטפל: באופן מפתיע ויוצא דופן, החל מאותו ביקור השתפר מצבו של החולה. הוא החל לקום ואף ללכת בכוחות עצמו, ומצב בריאותו השתפר באופן מעורר השתאות!
"כל מה שצריך לעשות, זה ללכת ולבקר", מסכם הגר"א קובסלקי את הסיפור המרגש, "לחפש היכן ניתן לעודד, היכן ניתן לחזק, מאיפה ניתן להעלות תקוה, כיצד אפשר להעניק כוחות. במילה, בסיפור, בטפיחה על השכם – יכול כל יהודי לעשות עבודת קודש ולרפא חולה, הרבה יותר מרופא מקצוען גדול ומפורסם!"
(הרב יוסף מאיר האס – המבשר תורני)