האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, שהיה איש אלוקים, עסק במצות פדיון שבויים. הוא היה הולך בעצמו לאסוף כספים לצורך מצוה גדולה זו.
פעם הגיע לעיירה שבה התגוררו שני גבירים. בין השניים התנהל ויכוח אודות חמישים אלף דולר, ששמעון תבע מראובן וראובן הכחיש מכל וכל. הוויכוח הזה נמשך זמן רב וכל הניסיונות לעשות פשרה בין השניים לא הצליחו.
השניים שמעו שהאדמו"ר מסאטמר הגיע לעיירתם והחליטו ביניהם שיציעו בפניו את טענותיהם, ואת אשר יורה – יעשו! האדמו"ר שמע את טענותיהם, ופסק: ראובן כופר הכל, ודינו שחייב להישבע וייפטר מלשלם.
כששמע ראובן את הפסק חשכו עיניו: יש לו קבלה מאביו ז"ל שלא להישבע, בשום פנים ואופן, אפילו על אמת! "על הקבלה הזאת לא אעבור ויהי מה!" אמר לעצמו, למרות שידע היטב שהמחיר של קבלה זו היא שיהיה חייב לשלם את הכסף, שהרי "מתוך שאינו יכול להישבע – משלם".
נענה ראובן ואמר לשמעון: "הרי ביכולתי, מצד הדין, להישבע ולהיפטר, ואז לא היית רואה את הכסף הזה… אלא מאי? יש לי קבלה מאבי שלא להישבע, ורק משום כך עלי לשלם. יש לי הצעה: האדמו"ר מסאטמר אוסף כסף למצות פדיון שבויים – מה דעתך שנשלם לו את החמישים אלף דולר"… ושמעון הסכים! ראובן נתן את הכסף לאדמו"ר, והאדמו"ר שמח שהמגבית התחילה ברגל ימין…
אלא שבכך לא תם הסיפור. בצאתם מן הקודש, פרץ ביניהם וויכוח חדש: ראובן טוען: "אני שילמתי את הכסף – המצוה שלי, שהרי מעיקר הדין יכול הייתי להישבע ולהיפטר"… ושמעון טוען לעומתו: "סוף סוף, בשורה התחתונה, ולא מעניין אותי למה, אינך מוכן להישבע, ומתוך שאינך יכול להישבע עליך לשלם לי, אם כן המצוה היא שלי"…
החליטו השניים להיכנס שוב אל האדמו"ר ולשאול אותו של מי המצווה? השיב להם האדמו"ר: זוהי באמת שאלה קשה. אינני יודע של מי המצווה. אבל דבר אחד אני כן יודע: חז"ל אומרים 'מצוה גוררת מצווה'. מי שישים פה חמישים אלף דולר – סימן שהמצוה הראשונה שלו"…
על אתר הוציאו השניים מכיסם כל אחד חמישים אלף דולר ונתנו לאדמו"ר… כל אחד מהם רצה שגם החמישים הראשונים יהיו שלו… ואז אמר להם האדמו"ר: "כנראה שהמצוה שייכת לשניכם", ובזה תם הוויכוח הישן בין השניים. ואף האדמו"ר שמח: המגבית הוכתרה בהצלחה רבה…
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש. תשו"ח להוצאת הספרים 'יפה נוף')