בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין, אפרים מממל ששורשי משפחתו היו בגרמניה, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים

הרב אברהם פוקס

"וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ" (בראשית ל"ב, ח')

בספר 'תולדות החפץ חיים' מסופר שבשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, וברבות הימים הגיעה המערכה לגבולותיה של ראדין עיירת מגוריו של בעל החפץ חיים. פרנסי המקום לא ידעו כיצד לנהוג עם הישיבה ועל כן החליט החפץ חיים להשתמש בגורל הגר"א, התוצאה שנתקבלה היתה הפסוק בפרשת וישלח 'ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות'. ועל כן נשאר חלק מישיבתו בראדין והיא ששמשה גרעין לקיומה לאחר מלחמת העולם, ואילו החפץ חיים בעצמו עם חלק מישיבתו גלו לקרעמענטשוק עד אשר עבר זעם המלחמה והארץ שקטה.

בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין, אפרים מממל ששורשי משפחתו היו בגרמניה, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בוויטבסק, הטריח עצמו ה'חפץ חיים' ממקום גלותו והעיד לטובתו. השופטים לא התרשמו, ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.

שמע ה'חפץ חיים', והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!" – היה זה בכ"ב בטבת תרע"ז. כעבור חודשיים, שמונה וחצי שבועות, בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!

 

לאחר התפילה פנה אחד מהמתפללים בקול רם לחבריו כדי שגם המשכילים ישמעוהו, ואמר: עכשיו תורצה לי קושיה חמורה בפרשת וישלח

"וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה" (בראשית ל"ב, י"ד)

מסופר על קבוצת יהודים שנסעו פעם ברכבת, כשהיגיע זמן תפילת מנחה, ניסו לארגן מנין במקום, וביקשו מכמה 'משכילים' שישבו איתם בקרון להצטרף למנין, אך הם סירבו להצטרף למנחה.

פנו היהודים לקרונות נוספים ברכבת וכך הצליחו להגיע לעשרה מתפללים ולהתפלל תפילת מנחה בציבור.

לאחר התפילה פנה אחד מהמתפללים בקול רם לחבריו כדי שגם המשכילים ישמעוהו, ואמר: עכשיו תורצה לי קושיה חמורה בפרשת וישלח.

במנחה ששלח יעקב לעשו היו עזים ותיישים ורחלים ואילים וגמלים ואתונות, עדרים עדרים. מאז ומתמיד ניקרה במוחי השאלה למה לא שלח יעקב אבינו גם כמה כלבים שישמרו על העדרים כנהוג בעדרי צאן ובהמה.

עתה כפי שאני רואה הקושיה אינה קושיה, כי למנחה לא מצרפים כלבים…

 

בכל שעה עגולה יוצאת רכבת מבריסק למוסקבה, ובאותה העת יוצאת גם רכבת ממוסקבה לבריסק. משך זמן הנסיעה מהכא להתם הוא שתים עשרה שעות. וכאן נשאלת השאלה

"גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים" (בראשית ל"ב, כ')

בספר 'עובדות והנהגות לבית בריסק' מסופר שלעתים היה רבינו מרן הגר״ח מבריסק זצ״ל רוצה לעמוד על כוח שכלו והבנתו של אחד מהתלמידים, ואז היה בא עמו בחידות, והיה מרן הגר״ח זצ״ל רגיל לשאול את השאלה המוצגת בזה:

העיר בריסק היתה עומדת, על פרשת דרכים של הרבה ממסילות הרכבת שבחלק המערבי של רוסיה. וממילא רבות הרכבות העוברות בבריסק, הנכנסות והיוצאות.

בכל שעה עגולה יוצאת רכבת מבריסק למוסקבה, ובאותה העת יוצאת גם רכבת ממוסקבה לבריסק. משך זמן הנסיעה מהכא להתם הוא שתים עשרה שעות. וכאן נשאלת השאלה: כמה רכבות שיצאו ממוסקבה, יעברו על פניה של רכבת אשר יצאה מבריסק למוסקבה?

והתשובה היא, עשרים וארבע רכבות. כיון שבשתים עשרה השעות שנוסעת הרכבת מבריסק למוסקבה, תפגוש את שתים עשרה הרכבות אשר יצאו בשתים עשרה השעות האחרונות שלפני צאת רכבת זאת מבריסק. אך מלבד זאת תפגוש הרכבת גם את שתים עשרה הרכבות אשר יצאו בשתים עשרה שעות נסיעתה של הרכבת על המסילה, והרי לנו כי תפגוש בדרכה עשרים וארבע רכבות הבאות מהצד שכנגד.

 

הנהג זיהה את החזון איש וקרא להם לעלות מיד למשאית. החזון איש פנה לבחור ואמר לו: "תעלה מקדימה! אני עולה מאחורה". הבחור, כמובן, סרב

"וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית ל"ג, י"ב)

בספר 'אנא עבדא' מסופר על רבי שמואל צבי קובלסקי, מתלמידי ה'חזון איש', שבהיותו בחור פנה לרבו וביקש ממנו להתלוות אליו למחרת בבוקר לטיול שהחזון איש נהג לצאת אליו בשעת בוקר מוקדמת לשאוף אוויר. החזון איש הסכים בשמחה, ובמשך כל הטיול דיברו השניים בלימוד.

כשהגיעו לגבול רמת גן החל לרדת גשם חזק ורוחות חזקות נשבו ברחוב. הם המתינו בצד וחיכו לשוך הגשמים. בעודם ממתינים עברה משאית, הנהג ראה אותם ועצר בצד הכביש. ליד הנהג, מקדימה, היה מקום ישיבה אחד, ומאחורה המשאית הייתה פתוחה. הנהג זיהה את החזון איש וקרא להם לעלות מיד למשאית.

החזון איש פנה לבחור ואמר לו: "תעלה מקדימה! אני עולה מאחורה". הבחור, כמובן, סרב: "מה פתאום? הרב יעלה מקדימה ואני מאחורה". "יש לי הכרת הטוב כלפיך", הסביר החזון איש. "אתה ליווית אותי היום את כל הדרך". "אני הוא זה שביקשתי להתלוות לרב", המשיך הבחור להתעקש. "נכון מאד! אתה הוא זה שביקשת, אבל סוף סוף היה לי מאד נעים לטייל עם עוד מישהו ולדבר אתו בלימוד. עלה מקדימה ואני מאחורה".

ואז שלף רבי שמואל צבי טענה חזקה: "הרי בהמשך הדרך ניכנס לבני ברק, ואז כולם יראו שהבחור קובלסקי יושב מקדימה, על מושב המשאית, והחזון איש מיטלטל מאחורה על ספסל, נרטב מהגשם. איך זה ייראה בעיני הבריות?"

"אין שום בעיה", השיב החזון איש. "בכניסה לבני ברק נעצור ונחליף את המקומות. עכשיו תעלה מקדימה"…

כשירדו, פנה החזון איש לנהג ואמר: "תבקש ממני משהו, עצה או ברכה, אני חייב לך הכרת הטוב", הנהג ביקש את מה שביקש והבחור ניצל את ההזדמנות ואמר לחזון איש: "גם אני רוצה ברכה! אני רוצה שהרב יברך אותי שתהיה לי חברותא טובה".

מסופר שם שהחזון איש אכן ניגש לראש ישיבת פוניבז' וביקש שיסדר לו חברותא, ואכן סידרו לו חברותא טובה הלא הוא הגאון רבי שלמה ברמן זצ"ל ולמדו יחד כמה שנים.

 

בדרך לרכב, שאל אחד המשמשים את האדמו"ר מצאנז: "רבי! גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דברי הרבי מבעלזא?!"

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (בראשית ל"ג, י"ז)

כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל הגיע פעם לבקר את כ"ק מרן האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, ובין השנים התפתחה שיחה בלימוד האם אדם שטס במטוס צריך לברך 'הגומל' עם שם ומלכות.

הרבי מבעלזא החזיק בדעה נחרצת שהטס במטוס לא יברך הגומל, היות ובמשנה לא נאמר מטוס אלא ספינה. אך בעל ה'שפע חיים' הביא ראיות שכן צריך.

אמר לו רבי אהרן מבעלזא: "אני קבעתי, שאין לומר 'הגומל' בשם ומלכות על טיסה במטוס!" – שמע הרבי מצאנז ומיד השיב: "אני מקבל את הדברים!" – ויצא החוצה!

בדרך לרכב, שאל אחד המשמשים את האדמו"ר מצאנז: "רבי! גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דברי הרבי מבעלזא?!"

השיבו הרבי: "לא הבנת? באותו רגע שהרבי מבעלזא פסק כך, הוא הקטין את הסיכון לטוס במטוס! באותו רגע שהוא קבע את הדברים, מטוס כבר איננו דבר מסוכן, וממילא אין צריך לברך הגומל לאחר הטיסה…".

 

הוא רוצה להוסיף עליו ולבנות כמה חדרים, לצאת מן המיצר אל המרחב. דא עקא, הוצאות הבנין מרובות, ואין בידו די מעות

"וַיִּבֶן שָׁם" (בראשית ל"ה, ז')

פעם אחת, בא אברך אחד לפני הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע ושטח דאגותיו לפניו: הוא מתגורר עם משפחתו בבית קטן מאד והמקום צר מהביל את כל בני ביתו. ועל כן, הוא רוצה להוסיף עליו ולבנות כמה חדרים, לצאת מן המיצר אל המרחב. דא עקא, הוצאות הבנין מרובות, ואין בידו די מעות. אך ללוות אינו רוצה, כי אינו רוצה להכניס את עצמו בעול חובות. ואמר לפני האדמו"ר כי שגורים בפי העולם דברי המשנה במסכת שבת (קב:): 'הבונה כמה יבנה ויהא חייב, כל שהוא'. והמליצו עליהם שכדי להיות חייב ולהישאר בעל חוב, די לבנות כל שהוא, וכבר יהיה חייב.

ענה לו הרבי ואמר, אני הבנתי את המשנה באופן אחר: הבונה, כמה יבנה! מי שרוצה לבנות יבנה כמה שרוצה, והשי״ת יעזרהו שיהיה חייב רק כל שהוא…