הרב ישראל ליוש
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב כה)
האבקות של שרו של עשיו עם יעקב אבינו, הרי היתה מלחמה בין הטוב ובין הרע, אם כן – שאל מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע באסיפת רבנים שהתכנסו לחיזוק התורה והישיבות הק' – מדוע חיכה נציג הרע ונלחם רק עם יעקב, מדוע לא נלחם כבר עם אברהם ויצחק, שהיו גם הם נציגי הטוב?
השיב החפץ חיים בעוז: "האבות הקדושים הצטיינו כל אחד במידתו, אברהם אבינו היה עמוד החסד, יצחק היה עמוד הגבורה, ויעקב הוא עמוד האמת, הלה היא התורה הקדושה. שרו של עשיו, מייצג הרע מוכן לסבול את הצלחת הטוב בחסד ובגבורה, אבל את הצלחת התורה הוא לא יכול לסבול, על זה הוא יוצא למלחמה…".
וכאן זעק ה'חפץ חיים' ואמר לנאספים: "מעשה אבות סימן לבנים! לעולם נתמודד עם אותה מלחמה, השטן יסכים לכל המעלות הרוחניות למיניהם, אבל מול חיזוק כח התורה ועולם הישיבות הוא ילחם בעוז, ועל כן חזית המלחמה היא בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות, ושם עלינו להתחזק ביתר שאת וביתר עוז ולנצחו…".
מה מחירו של מעיל פרווה?
בימים אלו, בהם כל צורב וכל בן ישיבה, חש היטיב את מלחמת הרע והטוב שמתנהלת, כדברי ה'חפץ חיים', בתוככי היכלי הישיבות, חובה עלינו לחזק את צד הטוב, ע"י חיזוק לימוד התורה בתעצומות וביתר עוז, כי רק כך מנצחים את הרע המאיים להחליש את הטוב.
וכשמזדמנת לפתחנו הזדמנות פז, כאשר רבבות בני התורה ולומדי 'הדף היומי בהלכה' מתחילים חלק ד' במשנה ברורה, הלה המה הלכות עירובין, הרי שחיזוק לימוד התורה יהיה באופן נעלה יותר, כך נתחזק ונלמד את חלקי התורה הפחות נלמדים בהיכלי בתי המדרש…
ובענין זה מן הראוי להביא את דברי ה'חפץ חיים' בהשמטה בסוף ספר 'שם עולם' ח"א: 'פעם אחת' – מספר ה'חפץ חיים' – 'ראיתי אדם שלבש בחורף מעיל פרווה, והוא סיפר לי ששילם עליו קרוב לאלף רובל, התפלאתי מאוד, הרי עור הפרווה אינו מחמם כל כך, עורות כבשים מחממים הרבה יותר, ולכן חשבתי שרימו אותו כשדרשו ממנו סכום כה גדול'.
'אל תתפלא' – אמר לבוש המעיל – 'אין כאן הונאה, זהו מחירו הקצוב של מעיל פרווה, מפני שעורו הוא מחיה שאינה מצויה במדינתנו, ואף במדינה רחוקה אינה מצויה כי אם ביער מסוים'.
ללמדנו, שמחירו ושוויו של חפץ אינו נמדד רק לפי טיבו ואיכותו, אלא גם לפי דרגת קושי השגתו. כפי שידוע שיהלומים נדירים, שווים יותר מאלו המצויים, על אף שהם נוצצים ומאירים יותר.
עפ"י לקח זה מחזק ה'חפץ חיים' את ענין 'ידיעת כל חלקי התורה', וזהו לשונו הקדוש: 'שיתבונן האדם כמה גודל ערך יקרת התורה, כי אפילו הדברים הגרועים ופשוטים, כמו עור של חיה, מ"מ באשר שאינה מצויה כי אם במדינה רחוקה, יקרה היא מאוד, על אחת כמה וכמה תורתנו הקדושה, אשר חכמתה היא עד אין ערך ואין קץ, כמאמר הכתוב: 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואינה מצויה להשיגה בשום עולם, כי אם בזה העולם הקטן, ורק על זמן קצר מאוד מחובר עם הגוף, כמה צריך להשתדל להשיגה ולא להתעצל בדבר…'.
מדוע מספר העמוד הראשון של חלק ד' הוא 'קצ"ו'?
סיום חלק ג' ב'משנה ברורה', אין זה דבר של מה בכך. סיום של כל סימן הוא דבר גדול ונשגב. כל תחילת נושא חדש היא סיבה למסיבה. על אחת כמה וכמה כשמסיימים כרך שלם של משנה ברורה, ובמיוחד כרך כה גדול וחשוב – הלכות שבת החמורות הנוגעות לכל יהודי ויהודי, שידיעתן מצילה מאיסורי דאורייתא וגזירות דרבנן.
אולם, הארה מתוקה שאמר הגאון רבי שלמה פוזן שליט"א, רב שכונת נאות הפסגה במודיעין עילית, בכינוס חיזוק לקראת תחילת חלק ד' במחזור קודם, מחשיכה מעט את זיקוקי האור המבקשים להידלק לכבוד סיום חלק ג', ודוחה אותן לסיום חלק ד'.
'שימו לב' – אמר הרב פוזן – 'בכל תחילת חלק במשנה ברורה, התחיל החפץ חיים את מספרי העמודים מהאות א'. לעומת זאת, מספרי העמודים בחלק ד' אינן מתחילים שוב מתחילה כבכל החלקים, אלא העמוד הראשן הוא 'קצ"ו', המשך רצף המספרים של חלק ג'. גם זה שטיקל 'משנה ברורה' שצריך להילמד' – טען הרב פוזן, והסביר: – 'אין זאת אלא כדי ללמדנו, שהלכות עירובין הם חלק בלתי נפרד מהלכות שבת, ועד שלא מסיימים את ההלכות הללו, לא מסיימים 'הלכות שבת'.