עד לפני שנים לא רבות, בכל בית או בית מדרש שאליו נכנסנו, היינו יכולים להעיף מבט אל סט המשנה ברורה, ולראות שכל החלקים משומשים ב"ה, למדו בהם רבות, למעט חלק ד' שתמיד נשאר כמו חדש. מחוץ לתחום. זאת, מפני שהלכות עירובין נחשבו להלכות קשות ולא מעשיות עבור רוב רובם של האנשים.
אבל מאז יצא לאור המשנה ברורה במהדורת 'דרשו', לצד תוכנית 'הדף היומי בהלכה' מבית 'דרשו', התחוללה מהפכה של ממש בתחום. אפשר לראות שגם חלק ד' משומש פתאום, לא פחות מחלק א' או מחלק ג'. גם חלק ד' קם לתחייה, הפלא ופלא.
איך זה קרה? האמת שאנחנו יודעים שגם בהלכות אחרות, כמו הלכות שבת למשל, פעם היו אומרים, למדתי מה הדין של כלי ראשון ומה הדין של כלי שני ושלישי, אבל למעשה כשאני נכנס למטבח, אין לי מושג מה מותר ומה אסור. מה ההגדרה של כל פעולה שאני עושה, על פי ההלכה.
המשנה ברורה של 'דרשו' הנגיש את ההלכות האלו ועשה את החיבור שלהם לחיי היום יום. עם הדוגמאות והדיונים של אחרוני האחרונים בהלכות הללו, הלומד פתאום מבין היטב איך הפעולות שהוא עושה במטבח מוגדרות על ידי המשנה ברורה, מה מותר, מה אסור ומה שנוי במחלוקת.
זה מה שקרה גם להלכות עירובין. לפני כן חשבו שמי שלא אחראי על העירוב של העיר, לא נוגע אליו ההלכות הללו, אבל כשמתחילים ללמוד ובמיוחד כשנכנסים לדוגמאות בנות זמנינו, מגלים עולם חדש, עולם שלם שקיים רק עבור מי שלומד הלכות עירובין. מי שלא עסק בהלכות האלו, אפילו לא יודע שיש פה שאלה בכלל, ולפעמים אין אפילו שאלה, כי האיסור ברור ומוחלט, אבל אינו ידוע למי שלא למד.
דירה בירושה
אפתח במעשה שאירע בשבת האחרונה. בא אלי יהודי עם שאלה כואבת מאוד. הוא גר בבניין מסוים שבו יש דירה שהיתה שייכת לאבא שלו. האבא לא התגורר בה, אלא במקום אחר בעיר. הם עושים עירוב בהסכמת כל השכנים שגרים בבניין. בהלכות עירובין אנחנו יודעים שמי שאינו גר במקום אינו פוסל את העירוב ואין צורך בהסכמה שלו. עד כאן הכל טוב ויפה.
אבל בשבת האחרונה למרבה הצער נפטר אביו לבית עולמו, ובאותו רגע הדירה עוברת בירושה לבן. עכשיו הבן הוא הבעלים, והוא לא שיתף מראש את הדירה הזאת בעירוב כי היא היתה שייכת לאביו. האם מתברר עכשיו שבעצם כרגע הדירה ששייכת למי שכן גר במקום, הופכת לבית שאינו שותף בעירוב. או שנאמר שמאחר והבעלים החדש של הדירה ממילא כבר עירב את הבית שלו, זה חל בדיעבד גם על הדירה הנוספת שנפלה לו בירושה???
זאת שאלה מעניינת שיכול לשאול רק מי שלמד הלכות עירובין ויודע לזהות את הבעיה.
והתשובה היא שאכן, יש בעיה רצינית והעירוב הזה נפסל באמצע השבת. הדבר כתוב בשולחן ערוך במפורש. [סימן שע"א סעיף ג']
בבית הנופש
נעבור לדוגמה אחרת, הרבה יותר מצויה, לשמחתנו. משפחה יוצאת לנופש במושב שבו אין עירוב או שהעירוב הוא כזה שקשה לסמוך עליו. הבית מוקף בחצר והחצר מוגדרת היטב, האם יש בעיה להוציא חפצים מהבית לחצר. יהיו שיאמרו, אין שום בעיה, זאת רשות אחת, אבל האמת? יש בעיה גדולה מאוד. צריכים לבדוק את הגדר, מי אומר שהיא עונה להגדרות הנדרשות בהלכה, האם לשער יש צורת הפתח? בוודאות? עם כל הכללים? כשמתחילים לבדוק מגלים שהברזל העליון אינו ממש מעל אלו שבצדדים או שלגדר יש עוד פתח לכניסת מכונית ועוד כהנה וכהנה.
ומה קורה במתחם נופש שלם שכן סגור היטב אבל באמצע יש שטח שמלא בקוצים ואין שם דריסת רגל לאנשים הנמצאים במקום, אולי הוא פוסל את העירוב?
אם לא לומדים עירובין לא יודעים בכלל שיש פה מקום לשאלה, מי שלומד מגלה עולם חדש.
גשם בפתח תקוה
עד עכשיו דיברנו על עירובי חצרות, אבל בעירובי תחומין יש לא פחות שאלות והן לא פחות מעניינות, אני אתן כמה דוגמאות מעשיות:
יש שאלה מאוד מצויה. בני זוג שצריכים לצאת לבית חולים בשבת קודש, בסייעתא דשמיא רק בנסיבות משמחות. מה מותר לקחת איתם כשיוצאים מחוץ לתחום? השאלה של הוצאה מרשות לרשות היא שאלה אחת, אבל השאלה של הוצאה מחוץ לתחום הרבה יותר מורכבת. רבים שואלים האם מותר לקחת כל מה שרוצים, או שצריכים לקחת רק את המינימום הנדרש?
כידוע איסור יציאה מהתחום זה לא רק על אדם אלא גם חפצים, וכך חפץ שבעליו קנו שביתה בערב שבת במקום מסוים, אסור להוציאו אל מקום שלבעלים אסור לצאת. אם לבעלים יש היתר של פיקוח נפש, האם גם לחפצים שלו יש את ההיתר הזה???
והנה עוד סיפור שהגיע לפתחנו בתקופה האחרונה: יהודי בני ברקי היה מאושפז בבית החולים בילינסון בפתח תקוה. חברו הטוב עשה עירוב תחומין בערב שבת כדי שיוכל לבקר אותו, ואכן צעד רגלית בשבת, אבל באמצע הדרך 'תפס' אותו גשם שהלך והתחזק.
הוא הצליח להגיע איכשהו לבית החולים, וכשרצה לחזור הוא הבין שהדרך חזרה תהיה מאתגרת הרבה יותר. עננים כבדים כיסו את השמים וגשם שוטף ניתך ארצה. הציע לו החבר המאושפז, הרי המעיל שלי נמצא כאן, אני ממילא מרותק למיטה ואיני יכול לצאת החוצה, קח את המעיל שלי ותשלח לי אותו בחזרה אחרי שבת.
מה אתם אומרים? מותר או אסור? התשובה היא שאסור כמובן, המעיל הוא כרגלי הבעלים שנמצא בבית החולים, ולא עשה עירוב תחומין, ממילא אסור להוציא את המעיל מחוץ לתחום שבת של בעליו!
[עיין שו"ע סימן שצ"ז סעיף ג']
ענוותנותו של הגרש"ז
לפני כארבעים שנה היתה לי הזכות לשוחח עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, והצגתי בפניו שאלה מעניינת. היה אז רב אחד שפסק שמי שיוצא בשבת מחוץ לתחום מסיבות של פיקוח נפש, צריך להימנע מהוצאה של מה שאינו חייב. ולכן אסור לו לצאת עם כובע וחליפה. גם הכיפה לא הכרחית, חבישת כיפה זה דבר גדול אבל לא דוחה שבת! וכן הלאה, גם חלק מהבגדים הוגדרו על ידו כבלתי הכרחיים.
אמרתי למרן הגרש"ז, ילמדנו רבינו, האם אכן כך צריכים לפסוק? זה נכון ללכת לכיוון כזה?
רבי שלמה זלמן שתק דקה, אולי שתי דקות, לאחר מכן עלתה בת שחוק על פניו והוא אמר לי כך: "אני אגיד לך, לפני כחמישים שנה הדפסתי איזה 'שטיקל תורה' שעוסק בנושא הזה, ושם כתבתי שהדין של 'כלים' שהם כרגלי הבעלים, לכן חפצים הכל יש להם אותו תחום שבפועל יש לבעלים, ולכן יכול אדם לקחת איתו גם את הבגדים וגם כובע וחליפה או שטריימל, או שאר חפצים.
"כבר עברו מאז חמישים שנה ואף אחד לא הפריך את דברי מאז", אמר לי רבי שלמה זלמן בענוותנותו הרבה, "ולכן נראה שאני צודק, מסתמא זה אכן אמת, כי אין חולקים על זה".
מעיל בהשאלה
יש לנו פסק מעניין של רבי שלמה זלמן, אבל אני אקח אתכם לשלב נוסף, מעשה שאירע בחורף האחרון, יהודי שהיה צריך לנסוע עם רעייתו לירושלים בנסיבות משמחות ב"ה, ומפאת הקור ומזג האוויר הירושלמי הוא רצה להצטייד במעיל, הבעיה שאין לו מעיל. הוא דפק על דלת השכן וביקש שישאיל לו את המעיל שלו.
כאן אנחנו כבר נכנסים לבעיה רצינית. המעיל הזה שאינו שלו, בוודאי הוא כרגלי הבעלים, והשכן אינו יכול להשאיל אותו אחרי שכבר נכנסה שבת ולקחת אותו אתו לירושלים.
אותו הדבר נאמר גם לבחור שלומד בישיבת פוניבז' לדוגמה, ובליל שבת אחרי שטייגען של כמה שעות הוא רוצה לצאת כדי לשאוף אוויר צח, ומבקש להשתמש במעיל של חבר שנמצא בירושלים, כל עוד הוא צועד בתוככי בני ברק, זה מותר כמובן, כי כל בני ברק נחשבת כד' אמות, היות שיש עירוב בעיר, וכהוראת מרן ה'שבט הלוי' זצוק"ל, אבל אם הוא יוצא לרמת גן, ועובר את התחום, הוא כבר נכנס לאיסור, כי המעיל הוא כרגלי הבעלים, היות שבעל המעיל נמצא בירושלים אסור להוציאו מד' אמות.
נהיגה עם טלית
פעם סיפרתי את המעשה הזה עם הגרש"ז אויערבך באיזה מקום, בא אלי יהודי ואמר שיש לו ראיה לדעת הגרש"ז ממעשה שהיה עם מרנא החזון איש זצ"ל.
ומה היה המעשה? סיפר רבי ליפא שכטר זצ"ל שהיה בבני ברק יהודי אחד שהיה לו רכב, והוא היה מתנדב לקחת יולדות לבית החולים בתל אביב, גם בשבתות. הוא היה מסיר את זקנו, והחזון איש אמר לו שאין זה ראוי שהוא נוסע ככה בתל אביב בשבת קודש, כמובן שלו עצמו מותר לנסוע שהרי זה בשביל פיקוח נפש, אבל האנשים שרואים אותו בתל אביב אינם יודעים שהוא שומר שבת, ויש בזה חילול ה' שרואים יהודי שמחלל שבת חלילה.
לכן אמר לו החזון איש, יש לך שתי אפשרויות: או שתתחיל לגדל זקן, כך יראו שאתה חרדי ויבינו שאם אתה נוסע בשבת זה בגלל פיקוח נפש, או שתתעטף בטלית גדול כשאתה נכנס לאוטו, תיסע עם הטלית וכשיראו יהודי מעוטף בטלית יבינו שבוודאי אינו מחלל שבת.
לכאורה צריכים לשאול איך החזון איש הורה לו להתעטף בטלית, הרי הוא מוציא אותה מחוץ לתחום וזה לא בגד הכרחי… אלא מאי? ראיה מכאן שהחזון איש סבר גם הוא שעל בגדים לא נאמר האיסור להוציא מחוץ לתחום.
הוראת הגר"נ קרליץ
פעם שאלתי את מרן הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, מה קורה אם אדם הולך ברחוב בשבת בחו"ל במקום שאין בו עירוב, והוא רואה ספר קודש מוטל על הרצפה בביזיון רח"ל, אסור לטלטל. מה עושים? להשאיר את הסידור על הרצפה ולהמשיך?
אמר לי רבינו ניסים, יש משנה המוצא תפילין, הוא לובש זוג זוג ומכניס אותם לעיר אבל בסידור אין מה ללבוש, ולכן בשעת הדחק הוא יכול ללכת פחות פחות מד' אמות, כמו שמובא שם לעשות עם התפילין כשאי אפשר ללבוש, משום כבוד התפילין. אמר רבינו ניסים דין זה נוגע גם למקרה שמצא סידור או כל ספק קודש אחר!
אחד שאל אותי פעם אם בכזה מקרה מותר לקחת את הסידור ולהניח אותו על ספסל בתחנת האוטובוס הקרובה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הפרטים, אבל אנחנו נכנסים פה לבעיה רצינית מאוד של הכנסה לרשות היחיד, זה תלוי בצורה שבה בנויה התחנה, אם יש לה שלוש מחיצות וכו'.
שטריימל על מכונית
שאלתי פעם את מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, על מעשה שהיה לנו: יהודי הלך ברחוב בשבת כששטריימל על ראשו, והנה הרוח העיפה את השטריימל והפילה אותו על רכב חונה בצד הכביש. היה זה ברשות הרבים גמורה, מדאורייתא, ב'איסטרן פארקווי'. מי שלא למד הלכות עירובין לא מבין מה בעיה, לוקחים את השטריימל וחושבים בחזרה על הראש, אבל המכונית הרי גבוהה עשרה טפחים ורחבה יתר מארבעה אל ארבעה טפחים, אם כן יש לה דין של רשות היחיד… יהודי רוצה לכבד את השבת עם שטריימל, אבל הוא עלול להיכשל בחמורות שבחמורות.
אמרתי למרן הגרש"ז שיש לי עצה לזה. אמר לי אדרבה אמור מה העצה, ואמרתי שאפשר להטות את הראש שיהיה מעל המכונית, ואז לחבוש את השטריימל או הכובע, וכך להוציא אותו החוצה כשהוא חבוש על הראש.
נענה מרן ואמר לי, נו , אדרבה, הרי זאת עצה נפלאה, מה מקום יש כאן לשאלה בכלל?
הוספתי והקשיתי שיש בהלכות עירובין מושג שאדם העומד ברשות הרבים ויש לו כוס מים ברשות היחיד, אסור לו לעמוד בחוץ ולהכניס את הראש כדי לשתות ברשות היחיד, אולי חבישת השטריימל היא אותו הדבר, אולי הוא צריך לטפס על האוטו כדי לחבוש את השטריימל ורק כך לצאת בחזרה לרשות הרבים.
השיב לי מרן שלא כך הם פני הדברים. הגזירה היא רק בכוס שכשאדם שותה הוא מטה את הראש אחורה והיד אחריו יחד עם הכוס שהיא מחזיקה, אבל לחבוש כובע על הראש זה לא בכלל הגזירה ומותר לעשות זאת ללא חשש.
ברכה מהימנה
אסיים בברכה מהימנה ל'דרשו' ולעומד בראשו ידידי הגאון רבי דוד הופשטטר שליט"א שיושב כאן בצד כאילו כל זה לא נוגע אליו וכאילו הוא רק אורח פה, כאילו לא בא הכל מכוחו ומהשקעתו הגדולה, שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה כשאיפתו לאורך ימים ושנים, אמן.