סיפר לי מנהל משק של ישיבה, לפני שלושים שנה עמדו לזרוק תלמיד מהישיבה.
מטבע הדברים, כמנהל משק, אז יש לי קשרים טובים עם הבחורים.
במיוחד הכרתי את אותו תלמיד שעמדו לזרוק אותו, בית אין לו.
אז אני הייתי כמו אבא שלו, הייתי הסמכות העליונה עליו. וכעת עומדים לזרוק את הבחור, והייתה לי תחושה שהזריקה מיותרת.
אמנם הבחור בהידרדרות, אבל יש לי את הכוחות להשפיע עליו לטובה.
אבל צוות הישיבה מתעקש, ארויס!! לזרוק אותו החוצה.
אמרתי להם, זה עסקי נפשות, לפעמים זה רצון השם שיזרקו, ולפעמים זה רציחה, זה לא פשוט! שמעו אנשי הצוות את מה שאמרתי ונסעו כולם ללשכת הגזית, לרב אלישיב. הרב שמע את שני הצדדים.
הלכה למעשה, הרב הכריע, צריך לזרוק אותו מהישיבה, אבל, קודם לתת לי את האפשרות לנסות להשפיע עליו להמתין שבועיים.
בסיעתא דשמיא, הבחור עלה על דרך המלך.
חלפו שנים, העבר אין, הכל נשכח. העולם גלגל.
מספר המנהל, חלפו הרבה שנים ואני מחפש לבן שלי, ישיבה שהיא לא בסטנדרטים הרגילים. שמעתי שבצפון ישנה ישיבה שמתאימה לצרכים של הבן שלי. נסעתי לשם.
אומר לי המשגיח, אני מצטער, אתה רואה מה שהולך כאן, המקום צר מלהכיל. הרבה לפניך עוד ממתינים להיכנס, אין בשבילם מקום. כמובן עגמת נפש גדולה, אבל זה מה יש.
האוטובוס מהצפון למרכז עוד שעתיים. מה אני אעשה שעתיים?
מה יהודי עושה בשעתיים פנויות? התיישבתי ללמוד.
אה, בא לי לפתוח את הגמרא, ולנגן יפה במתינות אמר אביי, אמר אביי, ולהתחזק, גישמאק. פתאום, אני מרגיש יד על הכתפיים שלי.
אני מסתובב, אדם נשוא פנים, אומר לי, יענקל'ה, וואס הערט זיך? יענקל'ה, מה שלומך? מה אתה עושה כאן? רגע, סליחה, מי אתם? מאיפה אתם יודעים שקוראים לי יענקל'ה?
אז הוא מחבק אותי אותו יהודי חשוב, הוא אומר לי, יענקל'ה, כל מה שאני כאן זה בזכותך. אני אותו בחור שפרסת עליי חסות כמו אב לבן, בזכותך התעליתי. אני הראש ישיבה כאן.
ההמשך מובן. סיכם אותו מנהל משק, רצו לעשות לתולדות שלי, לבחור שהתייחסתי אליו כמו התולדה שלי, הוא הבן שלי.
רצו לעשות לתולדות שלי ויצא וישלח, לזרוק אותו מהישיבה.
בהשתדלותי, קויים בי וישב, והוא נשאר לשבת בישיבה.
אבל סופו של דבר – מקץ. כמה שנים הוא עשה לי ויגש וגרם לי ויחי יעקב, הוא החיה את נפשי. כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה!
עזרת לאחרים, לעצמך עזרת ולעצמך הרווחת.
(גיליון 'אסדר לסעודתא')