הרב ישראל ליוש
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם…" (בראשית כ"ח, י"א)
הכרתי זוג שהחלו לחזור בתשובה בגיל העמידה, מספר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל בספרו הנפלא 'שערים בתפילה', הם התקרבו אט אט ואף העבירו את ילדיהם לחינוך חרדי, ואכן דרכם צלחה ובניהם הפכו לבחורי ישיבות מעולים מן המנין, ואף חתנם זכה לחזור בתשובה שלמה.
האב החל להשתתף בשיעורי תורה. בתחילה שילב בין קביעת עיתים לתורה ובין עיסוקו במלאכתו לפרנסה, אך לאחר חמש שנים מתחילת תהליך התשובה, פגשתי אותו והוא סיפר לי שהוא עזב את עבודתו לגמרי והוא 'אברך כולל' פשוטו כמשמעו, והוא יושב ולומד תורה כל היום…
השתוממתי… בגיל כזה, לעזוב את הכל, את אורח החיים, את מקור הפרנסה, ולדבוק כך בתורה…! לא מצאנו רבים כאלו. הכרתי חוזרים בתשובה שהפכו את דרכם בגיל צעיר, כשכוחם במותנם ושכלם צלול ורענן, אבל בגיל כה מבוגר להפוך להיות אברך כולל יום שלם…?! פלא פלאים…!
לאחר תקופה פגשתי מכר של המשפחה הזו ושאלתי אותו לפשר התופעה, והוא סיפר לי שאשתו של אותו בעל תשובה רצתה מאוד שבעלה יישב וילמד כל היום, זה היה בנפשה, היא היתה מוכנה למסור בעבור זה את כל אשר לה, אבל יחד עם זאת היא הבינה שזה רחוק מן המציאות, ועל כן החליטה שהיא לא תדבר איתו על רצונה ולא תלחץ אותו לעבור לכולל יום שלם, אך בעומק ליבה לא התייאשה, היא החליטה שהיא תתפלל על כך מעומק ליבה תפילות רבות ונשגבות עד שרצונה יתמלא ושאיפתה תתגשם. היא גמרה ספרי תהילים בזה אחר זה, תפילה ועוד תפילה בלי להתייאש, ובכל התפילות לא הפסיקה לבקש בקשה אחת מלב רוצה ומתחנן, שבעלה יישב וילמד יום שלם ויהיה תלמיד חכם. היא לא התייאשה גם כשראתה שהימים עוברים והיא לא נושעת, היא המשיכה להתפלל עד שיום אחד זה קרה, בעלה החליט לעזוב את עבודתו ולעבור לכולל יום שלם, והוא הפך לאברך מן המנין שאינו מבטל רגע מזמנו…
מסיפור זה, אמר הרב פינקוס, נפתחה לי הבנה חדשה בסגנון התפילה שנקראת 'פגיעה', באידיש קוראים לזה "אויסבעטן", לבקש ולבקש על ענין מסוים עד שהוא מושג, לא רק להרבות בתפילה, אלא לא להרפות עד שמקבלים את מה שמבקשים…
'פגיעה' זו תפילה
רבותינו מפרשים את הפסוק 'ויפגע במקום וילן שם…' ש'פגיעה' היא לשון 'תפילה', ושם תיקן יעקב אבינו תפילת ערבית. וכאמור 'פגיעה' היא תפילה ללא הפסקה עד השגת הדבר המבוקש, עד שהבקשה פוגעת ומתבצעת. 'פגיעה' היא כביכול סוג של מלחמה, ריכוז כל הכוחות עד לכיבוש העמדה והשגת היעדים. כך גם פירש רש"י את דברי רות אל נעמי: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ…" – אל תפצירי בי…
על פי הדברים הללו, נוכל להסביר את שלושת לשונות התפילה שנלמדים מאבותינו הקדושים, כאשר הם תיקנו את תפילות היום. אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' ואין 'עמידה' אלא תפילה… 'עמידה', מבאר הרב פינקוס, הוא מצב בו מודה האדם שכל מציאותו בטל לקב"ה. אין לו מדיליה כלום, הוא עומד מול הקב"ה ותלוי בו, כי הוא מכיר בחוסר האונים שלו אל מול כוחותיו האין סופיים של הקב"ה.
אם כן, יש לומר שסגנון תפילה זה אכן מתאים לתפילת שחרית, עת האדם קם בבוקר, לפני שהוא פותח את סדר יומו ופונה לעיסוקיו, הרי הוא מצהיר שכל מציאותו וכל הענינים שהוא יעסוק בהם ביום הזה, בטלים וכפופים לרצונו של הקב"ה.
יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין 'שיחה' אלא תפילה… 'שיחה' היא תפילה הנאמרת כאדם המשוחח עם חבירו על העניינים הנצרכים לו, והחבר עונה לו ומספק את צרכיו כפי אפשרויותיו. תפילה מעין זו מתאימה לזמן המנחה, כשהיום בעיצומו והאדם כבר שקוע בעסקיו ומשוחח עם אנשים בענייניו, הנה הוא נפנה לשוחח עם הקב"ה על הדברים הנצרכים לו.
לפי"ז נבין שתפילה שהיא כ'פגיעה', היינו ריבוי תפילות עד השגת הבקשה, מתאימה לערבית שהיא תפילת רשות, כי כל מהותה של תפילה שהיא כפגיעה, היא ריבוי תפילות מעבר לחובה, להרבות בתפילה יותר ממה שחייבים, עד שהבקשה נענית.
כשהרפואה מתייאשת, התפילה פועלת
שמעתי מכלי ראשון, סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, לפני זמן מה נפל למשכב ילד מעיר התורה 'בני ברק' בחולי מסוכן מאוד. בתחילה פנו הוריו לרופאים שעשו בו טיפולים רבים וקשים, אך עד מהרה התייאשו הרופאים, כי המחלה קיננה בגופו בעוצמה רבה, וכל התרופות לא השפיעו ולא היטיבו את מצבו.
אחר זמן מה, קראו הרופאים להורים והודיעו להם בצער כי הם ניסו את כל מה שהרפואה מסוגלת להציע, ואין בידם עוד תקווה… למותר לציין את צערם וכאבם של ההורים על ילדם הרך שסובל כה קשה…
אבי הילד סיפר את בשורת הרופאים לחברו הטוב, ובתגובה ענה לו החבר: "עד עתה הרופאים ניסו את כל כוחם והם התייאשו, מעתה נעשה אנחנו את מה שיש בכוחנו לעשות… נרבה בתפילה עד שהישועה תבוא…" מדיבורים למעשים, מיד הזמין החבר הסעה לציון הרשב"י במירון, קרא לקבוצה מחבריו והציע אף לאבא להצטרף אליו לנסיעה. האבא הסכים להצעה, ולא זו בלבד, הוא אף צירף לנסיעה את הילד החולה. הוא עטף אותו בשמיכות שלא יצטנן בדרך הארוכה, וכך יצאו לדרכם כשבליבם תקווה גדולה לרפואה שלמה…
בהגיעם אל הציון הקדוש, הושיבו את הילד על הספסל סמוך לציון והחלו באמירת פרקי תהילים בקול בוכה ומתחנן לבורא כל הרפואות שימציא מזור ותרופה לילד המתייסר…
בעודם מתפללים, לפתע החל הילד להתפתל מייסורים והחל לבכות ללא הפסקה. לב כל המתפללים נקרע לגזרים בראותם את המחזה המרטיט, הנה הם חווים בעיניהם את ייסוריו של הילד, והתעוררו עוד יותר להמשיך להעתיר לרפואתו מעומק ליבם, ביתר עוז וביתר שאת, וכך סיימו פעמיים את ספר התהילים…
לפתע, ביקש הילד מאביו כוס מים, ויהי הדבר לפלא, הרי כבר תקופה ארוכה שהוא אינו מסוגל להכניס לפיו דבר מאכל או משקה, והוא ניזון רק דרך הוריד, והנה כעת הוא מבקש לשתות מים…?! האב נתן לו כוס מים בהתרגשות רבה, הילד שתה והורגע לו…
כשחזרו לביתם, החליט האב כי יגש שוב לרופא לבדוק את מצבו של הילד. לאחר הבדיקה, התפעל הרופא מהשינוי לטובה שחל בילד, ומיד הציע לנסות סדרת טיפולים נוספת. וברוך ה' שומע תפילות, לאחר זמן מה התרופות החלו לתת את אותותיהם, הילד התחזק עד שהבריא כליל…