הרב בנימין רוזנצוויג
"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כ"ט, ל"ה)
זה קרה באחד מבתי הכנסת בשכונות ירושלים, ביום מן הימים הגיע אחד המתפללים לבית הכנסת בבוקר עם עוגות ושתיה, והודיע שהוא נותן 'לחיים' לאחר התפילה, כמובן שהדבר היה מוזר ותמוה בעני חבריו המתפללים שלא שמעו על איזה אירוע שהיה אתו או שמחה שפקדה את משפחתו.
לאחר שכולם הטיבו את לבם באכילה ושתייה, לאחר התפילה, נעמד לומר כמה מילים: אתמול כשהלכתי ברחוב פגע בי רכב והעיף אותי למרחק של מספר מטרים, כמובן שהיה לחץ גדול שהיה נראה שהפגיעה משמעותית, אבל נס ופלא ברוך ה' ניצלתי בנס ונשארתי שלם בגופי, ולא הייתי צריך אפילו להתפנות לבית החולים. לכן הבאתי את ה'לחיים' הזה, כדי להודות לקב"ה על הנס הגדול שעשה לי.
המתפללים התרגשו ושמחו בשמחתו שיצא ללא פגע.
למחרת היום הגיע אחד המתפללים האחרים בבית הכנסת, כשהוא נושא עמו שקיות מלאות בעוגות ושתיה.
התפלאו האנשים על הניסים שהתרחשו יום אחר יום לאנשי בית הכנסת…. נתקבצו ובאו אליו לשמוע איזה נס קרה עמו?
"הלכתי אתמול בדרך", הוא סיפר בהתרגשות, "עברתי את הכביש ולא קרה עימי כלום! ועל זה אני מודה לה'. אף מכונית לא פגעה בי, אף כלי רכב לא 'העיף' אותי. אני בריא ושלם, בלי נגע ובלי פגע, ברוך ה'!!!"
המצאה חדשה
אנו רגילים להודות לה' על נסים גדולים ומיוחדים שקורים לנו, אבל שוכחים להודות לו על הנס המתמשך כל יום מרגע פותחנו את העינים בבוקר עד לכתנו לתת תנומה לעיננו בלילה, נושמים אוכלים הולכים יושבים מדברים… יסוד חשוב זה על הצורך להודות על נסיך שבכל יום עמנו מתבאר נפלא בפרשת השבוע.
אמרו חז"ל: 'לא היה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה והודתה' (ברכות ז) שנאמר "הפעם אודה את ה'", ויש לתמוה, וכי לאה היא הראשונה שהודתה לה' על הנס שהיה עמה? הלא האבות הקדושים היו לפניה והקריבו קרבנות ושבחו לה' על הניסים והנפלאות שהיו עמם?
ומבאר ה'כתב סופר' עפ"י מה שאמרו חז"ל 'הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף' (שבת קיח) והכונה שכאשר שאדם רואה שנעשה לו נס שלא בדרך הטבע מוצא עצמו מחויב להודות לה' ולספר גבורותיו, אבל על דברים שנעשה לו בדרך הטבע אינו מתעורר להודות לה'! שזה נראה לו כמנהג העולם ומציאות הטבע, והרי רבותינו אמרו "כל הנשמה תהלל קה" על כל נשימה ונשימה הגם שזהו מחוייב המציאות, דלולי זה לא יחיה, ואין בזה דבר שמחוץ לטבע, בכל זאת צריך להודות על כל נשימה ונשימה.
ולכן מי שאינו אומר בכל יום רק את ההלל המסודר לנו להודות על נסים שעברו ונעשו לאבותינו במצרים, ואינו מודה על נסי וחסדי ה' עליו בכל רגע ורגע, הרי זה מחרף ומגדף שמראה בזה שאינו מכיר טובות ה' עליו וכל הטובות הם מצד שעולם כמנהגו נוהג.
מעתה ודאי שאברהם ויצחק הודו ושבחו לה', אבל כיון שלהם נעשו נסים שלא בדרך הטבע אין חידוש כל כך שמצאו עצמם מחוייבים להודות ולשבח ולזבוח לפני ה'. לעומת זאת, אצל לאה מצאנו שנתנה הודאה לה' בהיוולד לה בן, הגם שכך הוא הטבע וההרגל, בכל זאת לא תלתה במקרה וטבע אלא הודתה לה' על כך שילדה. הודאה מסוג זה, היתה 'המצאה' של לאה. היא היתה הראשונה להודות באופן זה, ושבחוה חכמים על כך. וסיים הכתב סופר 'והוא פירוש נכון'. באמת אמיתי ויסודי לכל החיים.
להשקות את החתול
סיפר הגאון רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל: מפורסמת התמונה כיצד רבי אליהו לופיאן זצוק"ל נותן לשתות חלב לחתול בחצר ביתו, בשעתו כאשר ביקרתי בישיבת כפר חסידים בחיי רבי אליהו לאפיאן, ניגשתי לאחד הבחורים ושאלתיו מה הרקע לתמונה? שמא מחשש של צער בעלי חיים וכדו'?
מה, אתה לא יודע את העניין? תמה התלמיד, אספר לך, חדר האוכל של הישיבה היה בצריף, הצריף החל לשרוץ עכברים, מה עושים נגד זה, מביאים חתולה היודעת מה לעשות… באותה תקופה לא היו צריכים להאכילה כי כבר אכלה לשובע…
לאחר שהסתיימה תקופת העכברים, הבחורים ביקשו לקחת אותה ולשלחה לפנסיה, נגמר התפקיד שלה. רבי אליהו נכנס לצריף וראה שהם מנסים לגרש את החתול, שאל אותם רבי אליהו ומה עם הכרת הטוב? וכי איך נכיר לה טובה שאלו התלמידים? וכי ניתן לה דולרים כתשלום על המלאכה תמהו?
רבי אליהו אמר להם תשאירו אותה כאן, אך כיון שכבר לא היה לה אוכל הבחורים חששו כיצד ומה להאכילה, ואז רבי אליהו הדגים להם כיצד נותנים חלב לחתולה ובשעת ההדגמה פלוני צילם. ומזה נשאר לדורות תמונת המחשה של הכרת הטוב בדברים שאנשים לא שמים ליבם לכך.
הכרת הטוב לדשא
מעשה נפלא סיפר אחד מתלמידי הגאון רבי ישראל גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נר ישראל בבלטימור מגאוני ומנהיגי הדור באמריקה, שראה כמה פעמים איך שרבו ר' ישראל היה משקה בעצמו את הדשא שלפני ביתו, וכששאלו תלמידו האם אין דבר כזה משום פחיתת כבודו? ענה לו הרב גוסטמן, שבעיקרון הוא צודק אבל יש לו חובת הכרת הטוב לדשא!
במלחמת העולם השניה בשעה שהיה מתחבא ביערות כל אפשרותו להישאר בחיים היתה רק על ידי זה שאכל עשבים… ומאחר והדשא הצילו ממיתה ודאית יש לו חובת הכרת הטוב לדשא!!
עורר לתשובה
מעשה נשגב של גודל הכרת הטוב מובא ב'ילקוט לקח טוב' על מרן רבי איסר זלמן מלצר: בנו של הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל ממורי ההוראה המובהקים שבירושלים הגיע למצוות, והוא סר להזמין לקידוש בשבת את רבו הגרא"ז מלצר זצ"ל, הנימוס חייב זאת אף שהוא לא העלה בדעתו שהגאון הישיש והחלש יוכל לבוא בהליכה רגלית ממרחק כה רב.
הקידוש היה בעיצומו גדולי ירושלים השתתפו בשמחה בראשם הגאון מטשעבין זצ"ל שלאחר שטיפס במעלה המדרגות התלולות קרוב לארבע קומות גבוהות התנשף ואמר 'המעלות של דירה זו הן חסרונותיה'.
הסבו גדולי ירושלים בשמחה ושוחחו בדברי תורה…. ולפתע נראתה בפתח דמותו הגבוהה וההדורה של רבי איסר זלמן מלצר במחלצות השבת ההדורות, הכל קמו לכבודו ולא הסתירו את השתוממותם הכיצד טרח ויגע ובא מהלך כה רב?
רבי איסר זלמן הבחין בפליאתם, ואמר להם, אמת, רב המהלך מכפי כוחותי, אבל חייב הייתי לבוא משום הכרת הטובה לבעל השמחה, הכרת הטובה שבזכות חתן הבר מצוה חלף במוחי הרהור תשובה!
הדברים הפכו סתומים עוד יותר והגאון הישיש המשיך ואמר, כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר המצוה של בנו, חלף במוחי הרהור בזק… הנה ר' שלום חוגג כבר את היכנס בנו למצוות, והרי זה עתה נערכה חתונתו! והרהרתי איך שהזמן חולף מהר! יש להזדרז ולשוב בתשובה בטרם…
ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה, חייב אני לטרוח ולהשתתף בשמחתו מדין הכרת טובה.
אתה הרי בעל תפילה
עוד סיפר הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: מנהג של שנים היה לו למרן הרב שך זצ"ל להגיע לפני כל סוף זמן לומר שיחה בישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק, ובזה המשיך את מנהגו של מרן החזו"א.
ראש הישיבה הרב איזנשטיין נהג לבוא להזמינו מידי שנה בשנה, ויהי היום הוא נכנס לחדרו ימים ספורים לפני סוף הזמן ואמר לו כדרכו מחכים בישיבה לבואו של ראש הישיבה! והנה מרן הרב שך עונה לו, אוי מה אתה מדבר? אינני יכול לבוא כוחותיי אינם איתי, אפילו לתפילה אינני יכול לעלות להיכל הישיבה, אני הולך רק עד היכל כולל האברכים הקרוב.
חלילה! הגיב הרב איזנשטיין, אם קשה, אנו לא נטריח את הראש ישיבה, רק אבקש ברכה, הרב שך בירכו והושיט לו יד בלבביות, כאשר ר' צבי עמד ליד הדלת לצאת הרב שך קרא לו בקול לעבר הדלת, הרב אייזנשטיין שהיה מופתע שב לאחוריו, והרב שך התחיל לברר באיזה יום ובאיזו שעה צריכים לבוא? אינני רוצה שראש הישיבה יבוא! חלילה! ביקש הרב אייזנשטיין, לא לא! רצוני לדעת את היום והשעה! חזר ואמר הרב שך, ואומר לך את האמת אין לי כח לבוא כמו שאמרתי אבל נזכרתי כי אני חייב לך הכרת הטוב, הרי אתה בעל תפילה בהיכל ישיבת פוניבז' בימים נוראים, ממילא אתה מעורר אותי בתפילותיך, איך לא אבוא אם אני חייב הכרת הטוב?!
סיים הרב קרלנשטיין: נשאל את עצמנו, מאות אנשים, קרוב לאלף התפללו בישיבת פוניבז או בכל בית כנסת אחר ברחבי העולם, כמה מהם חושבים להכיר טובה לש"ץ על הנעמת התפילה על הרהורי התשובה וכדו'? ואדרבה יאמרו לך וכי אני חייב לו? הוא חייב לי! תנסה שנה אחת למנוע ממנו להתפלל לפני העמוד, נראה מה יאמר כך? אבל מרן הרב שך בדרגת אצילות מופלגת הרגיש כי יש לו חובת הכרת הטוב על כל דבר קטן שגרם לו טובה!