שמעתי שה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר לכל אחד מאלו שקיבל נדוניה גדולה: "אם רשום לך להפסיד את הנדוניה, אני מברך אותך שתפסיד אותה תוך פרק זמן קצר, משום שאם ח"ו תפסיד אותה רק בעוד שנתיים, כבר תספיק להפסיד את מעמדך בעמל התורה ואת עתידך להיות אדם גדול, משום שאם תצא לביזנס – יקשה עליך לחזור וללמוד, גם לאחר שתאבד את הכסף. אבל אם תפסיד מיד – עדיין תישאר במעמדך הקודם, ועם ישראל ירויח עוד אדם גדול".
זוהי דעת התורה, שיותר חשוב להיות תלמיד חכם, גדול בישראל – מאשר להיות עשיר, גם אם יוכל לעשות בממונו הרבה צדקות, כולל החזקת תורה.
בחור צעיר, כבן חמש-עשרה, הגיע לישיבת ראדין, באמצע הזמן. הוא היה לבוש בצורה מכובדת, שזה אמר שהוא בא מבית אמיד, ומיד כשבא התיישב ללמוד בהתמדה. באותה תקופה לבחורים לא היה אוכל בישיבה, והיה צורך לסדר להם בעלי בתים, שם הם "אכלו ימים". הבחור הזה לא ביקש מאף אחד שיארגן לו מקום לאכול, וככל שניסו לדובב אותו מי הוא ומה הוא, מילא פיו מים, וכל מה שהסכים לומר הוא שקוראים לו לייבל. אפילו את מקום מגוריו לא גילה.
מדי פעם הבחורים נדבו לו את ה"ימים" שלהם, והסכימו לוותר על מקומם לטובתו. ביום שלא נמצא מתנדב – הוא נותר בצום, ולפעמים זה קרה פעמיים או שלוש בשבוע.
יום אחד נכנס ה"חפץ חיים" לישיבה וראה אותו.
"איך קוראים לך?", שאל.
"לייבל".
"מהיכן אתה?"
"מוילנא".
"מה שם משפחתך?"
"ברוידא".
"האם אתה בנו של העשיר הגדול ברוידא מוילנא?"
"כן" ענה הבחור.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל ה"חפץ חיים".
"אבי החליט שעלי ללכת ללמוד באוניברסיטה, לרכוש השכלה", אמר הבחור, "כדי שאוכל להמשיך ולנהל את עסקיו הענפים, ואוכל גם להיות מחזיק תורה גדול. אולם נפשי חשקה בתורה! אבא ואמא שלי לא הסכימו, ונאלצתי לעזוב את הבית, ובאתי ללמוד כאן בישיבה".
נענה ה"חפץ חיים" ואמר לו: "מהיום הזה אתה הופך להיות בן ביתי, ואוכל על שולחני".
ואכן, במשך כמה שנים זכה לייבל להיות בן בית, ומשמש בקודש של ה"חפץ חיים" זצ"ל.
יום אחד נגזרה גזרה שיש להכניס לימודי חול לחומר הלימודים בישיבות הקדושות. ה"חפץ חיים" נפגש עם אנשי השלטון כדי להשתדל לבטל את רוע הגזירה. לייבל, משמשו, הלך אתו. תמונתו של ה"חפץ חיים" כשהוא ניצב מול אנשי השלטון ומדבר על לבם הופצה בכל העיתונים.
העשיר ברוידא ישב בביתו ואכל ארוחת בוקר. משרתיו הגישו לו את העיתון היומי, ולהפתעתו הרבה הוא רואה את לייבל בנו, עומד לצדו של ה"חפץ חיים", וידו אוחזת בידו. הוא התרגש עד עמקי נשמתו: "במה זכה לייבל שלנו לכבוד הגדול הזה להיות משמשו של רבן של כל ישראל?"
הוא החליט, על אתר, שהם שגו בהחלטתם להתנגד ללימודיו של לייבל בישיבה, ושני ההורים מיהרו לראדין כדי לפייסו, ומאז חיו אתו בשלום ובאהבה.
ה"חפץ חיים" נפטר בחודש אלול תרצ"ג. כמה ימים לפני פטירתו הוא קרא ללייבל והחל לבכות: "הנביא אומר 'בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה" (צפניה ב, ג). אולי, אולי, תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'. לייבל! אני מצווה עליך: אחרי פטירתי תאסוף את כל חפציך ותיסע לארץ ישראל! אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'".
בשנת ת"ש התחילה מלחמת העולם השניה, ומכל משפחתו לא נותר לפליטה אלא הוא. הצלתו היתה כתוצאה מהמסירות נפש הנפלאה שלו, שעזב את בית הוריו העשירים, על כל המשמע מכך, ואהבתו העזה ללימוד התורה, וזה אשר עמד לו ולהוריו לזכות לדור המשך של תלמידי חכמים, דור ישרים יבורך.
(רבי אריה שכטר זצ"ל – אריה שאג)