הרב צבי גטקר
"אֹתָהּ הֹכַחְתָּ" (בראשית כ"ד, י"ד)
ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם (רש"י)
מאז ומתמיד, אצל כלל צדיקי וגאוני הדורות, גמילות חסדים הייתה המידה המרכזית, והמשמעותית, שעימה ובזכותה, הם טיפסו במעלות הקדושה והתורה.
זו הייתה תמיד הסיבה והסימן, עד כדי שדרשו דורשי רשומות, כי אך משום שהיה משה רבנו עליו עניו מכל, זכה לתורה יותר מכל, ואילו יבוא אדם למעלתו של משה רבנו ויהיה עניו כמותו, בהכרח הוא שיידע את התורה כמותו, כי הדברים תלויים זה בזה.
ולכן ההוכחה היחידה, שיש לכך שמישהי תתברר כמתאים להיות אם לכלל ישראל, ולהיכנס לביתו של אברהם אבינו ע"ה, זו גמילות החסדים, וענוות החן.
נביא כאן מקבץ מעשיות בעניין ענוות החן וגמילות החסדים.
מתבזה לכבוד חבירו
בספר "מדרגת האדם" (להסבא ר' יוזל מנובהרדוק) מסופר על מרנא רבי עקיבא אייגר שכאשר היה חתן ביקשו ממנו שיאמר דבר תורה, והרעק"א סירב.
הנוכחים הביטו עליו בזלזול על כך שלא מסוגל לומר דבר תורה.
לאחר זמן לשאלת קרוביו הסביר למה נהג כך: היה שם באותו הזמן חתן נוסף שדברו בו נכבדות, יותר מכפי שהיה שווה באמת. וידעתי, אמר רבי עקיבא אייגר, שאם אני אגיד דבר תורה כפי שאני יודע, יגרום הדבר לכך שהחתן השני יוצג באור שלילי, וכדי שלא יתבזה – הסכמתי להתבזות בעצמי.
שיא הפחיתות ביותר בבין אדם לחברו זה "מתכבד בקלון חבירו", וכנגד זה המעלה הגבוהה ביותר בבין אדם לחבירו זה להתבזות בשביל למנוע חשש בזיון מהחבר…
בלי נדנדה!
מספרים על הגאון מוילנא, שבילדותו כשהיה משחק עם חביריו, היה משחק אחד שהוא לא היה מוכן לשחק אותו בשום פנים ואופן. לשחק בנדנדה שבה אחד עולה והשני יורד, הוא לא היה מוכן… כששאלוהו לפשר הדבר, אמר: אני לא יכול להרגיש שאני 'מעל השני'…
העוון הרביעי
הגאון רבי משה טיקוצינסקי זצוק"ל היה משגיחה המיתולוגי של ישיבת כנסת ישראל סלבודקה שבבני ברק. ידוע היה בראייתו המוסרית העמוקה, ותלמידיו שאבו ממנו מלוא חפניים של יראה עמוקה, וביטול עולם השקר.
בעיצומו של סדר בוקר אחד, הוא רואה את אחד הבחורים, שנכנס באיחור של יותר משעה, ומתגנב לו אל מקומו, רבי משה עקב אחריו בעיניו, וברגע שהבחור הציץ לראות עד כמה המשגיח שם לב, הוא סימן לו שיפנה אליו. הבחור הגיע ברגליים כושלות, ורבי משה החל בשיחת המוסר הפרטית.
"ראה נא בני", אמר לו רבי משה, "כיצד עבירה גוררת לה עבירה, בתחילה, נופלים לעצת הייצר הרע, והולכים לישון מאוחר, עוון ראשון.
ואז כפועל יוצא מכך, עוון שני – קמים מאוחר, ואו אז, מתפללים במקומות שאין דעת תלמידי ישיבות נוחה מהם, הרי לך עוון שלישי.
וכשחוזרים נכנסים למטבח הישיבה שלא בשעות הארוחות, ונוטלים אי אלו דברי מאכל, שלא ברשות, והרי לך עוון רביעי.
הנה לך, סיים רבי משה, מדוע עלינו ללחום מלחמת מצווה על העוון הראשון של שינה מאוחרת ללא הצדקה, וכך לא להיגרר לכל כך הרבה בעיות ונסיונות".
הבחור הנבוך, הפנים את הדברים וקיבל את תוכחת האהבה, אך הפטיר, 'המשגיח, את העוון הרביעי לא עברתי'..
באותו הרגע קם תיכף ממקומו רבי משה, ואמר "כלומר עדיין לא אכלת מהבוקר" נטל את ידיו של הבחור, ומיהר עמו אל ביתו, והגיש לו ארוחה ראויה.
זה לעומת זה
ולסיום מעשה שנראה כמו הלצה שנונה, אבל יש בו מוסר השכל עמוק למתבונן:
מעשה באברך מתמיד ובן עליה שהשכים להתפלל בנץ החמה, ואף הקדים לחזור והלך לנוח קמעה.
בני ביתו שלא שמו ליבם לכך והיו רגילים לכך שהוא יוצא לתפילה מעט לפני יציאתם לעבודה, יצאו כהרגלם לעבודתם ולקחו עמם את הפלאפון היחיד שלהם ואף נעלו אחריהם את הבית בעזרת המפתח היחיד שהיה ברשותם. וכך כשקם לצאת לכולל מצא האברך את עצמו נעול בביתו בלי מפתחות ובלי פלאפון…
בשעה 4 חזרו בני הבית מענייניהם, ומגלים לתדהמתם את האבא שהיה תקוע בבית. לא עוברות שניות אחדות והם קולטים מה שקרה…
כיצד הגיב האברך הצדיק מה הוא אמר להם??
האברך אציל המידות, אשר כל מחשבותיו נתונים לנתינת ההרגשה הטובה ביותר לשני, חייך לעברם ועוד בטרם יתחילו להתנצל, החזיר את העניינים לשגרה כאילו לא היה דבר ברך אותם בברכת ברוכים הבאים לבבית, בהתעניינות רגילה!
וזה לעומת זה…
איש צוות בישיבה פלונית נוהג היה להסתובב במקומות שונים בישיבה כדי לאתר את כל הבחורים החומקים מהסדר, ולהעמידם על מקומם.
בוקר אחד כשסייר באזור המטבח, עלה בלבו חשד שמא בחורים גם מסתובבים בתוך חדר הקירור הענק של הישיבה. הוא נכנס למקרר ולמזלו הלא-טוב נטרקה הדלת אחריו באופן שאי אפשר לפותחה מבפנים, רק מבחוץ.
התחיל אותו איש צוות לדפוק על כותלי המקרר, עד שבחור אחד שחלף בקרבת המטבח שמע את הדפיקות ורץ למקרר כדי לפתוח לזה שנכלא בתוכו. ואת מי הוא רואה? לא פחות ולא יותר את אותו איש צוות.
מה היתה השאלה הראשונה ששאל המשגיח את התלמיד?
מה אתה עושה כאן באמצע הסיידר?…