"אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (בראשית י"ח, ט')
פירש רש"י: "בבבא מציעא (פז ע"א) אומרים: יודעים היו מלאכי השרת שרה אימנו היכן הייתה, אלא להודיע שצנועה הייתה כדי לחבבה על בעלה. 'הנה באוהל' – צנועה היא".
המלאכים ידעו היטב היכן נמצאת שרה אמנו, וכל שאלתם הייתה כדי שאברהם יענה "הִנֵּה בָאֹהֶל", ובכך יתגלה שבחה, שהיא אישה צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית בחוץ וצריך לשאול עליה.
מכאן אנו למדים לימוד נפלא ועצום, כמה גדולה חשיבותו של הדיבור בשבח בני אדם, וביותר איזו חשיבות יש לכך בין איש לאשתו.
והרי הדברים קל וחומר: אם אצל אברהם ושרה, אבות האומה הישראלית, שכל כולם היו חסד, וכבר היו זקנים באים בימים, ראו מלאכי השרת – שאינם מדברים דיבור אחד לבטלה – צורך לשבח את שרה בפני אברהם (וגם את אברהם בפני שרה, כפי שאומרת הגמרא שם), על אחת כמה וכמה אנחנו, שקטנים מהם לאין ערוך, צריכים ללמוד מכך את החובה הזו!
אמנם הרמב"ם פוסק להלכה בהלכות דעות (ו, ג), שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתקיימת בכך שהאדם צריך לספר בשבחו של חברו: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו".
השידוך שניצל
בהקשר לכך, כדאי להביא מעשה שהיה: משפחה אחת עשתה שידוך. עברו כחודשיים, ויום אחד פוגש יהודי את אחד המחותנים ומתחיל לדבר בשבחם של המחותנים החדשים שלו.
אותו מחותן כל כך שמח לשמוע את הדברים. הוא שאל אותו: "וכי באמת כך הם כמו שאתה אומר?"
ענה לו היהודי: "כן!"
ואז נאנח המחותן ואמר לו: "תדע לך, אני וכל בני ביתי מתהלכים כבר חודשיים בחשש גדול סביב השידוך הזה! עשינו את השידוך, ואיש לא בא לומר לנו מילה טובה, שום דבר שבח על המשפחה, וכבר התחלנו לחשוש שאולי משהו כאן אינו כהוגן… בדיבורים שלך כעת, ממש הצלת את השידוך!"
פלאי פלאים!
כמה סיפורים כאלה ישנם. כמה יהודים מספרים שבשנות נעוריהם התנהגו איתם שלא כהוגן וייסרו אותם בדיבורים עד שכמעט נשברו לגמרי, ואז הגיעו כמה מילים טובות, מילים של עידוד, מישהו שהראה להם שהוא מעריך את הטוב שבהם ומאמין שעוד יצא מהם משהו גדול, והמילים הללו הן שעמדו להם ומנעו מהם ליפול!
עניין נכבד ועצום
צריך לדעת שזה עניין נכבד ועצום. בפרט בשנות הנעורים, זהו צורך הכרחי שהנער ידע שמאמינים בו ובשבחו, אך האמת היא שכל אדם, באשר הוא, צריך את זה. זה נותן לו כוח. ומניין לנו שזו אינה מידה רעה או גאווה? מהציווי עצמו! "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שביאר הרמב"ם שהמצוה היא לספר בשבחו של חברו. מהו "כמוך"? כמו שאתה בעצמך רוצה שישבחו אותך, כך תשבח את רעך. מכאן שהצורך לשמוע שבח אינו חסרון, אלא טבע אנושי.
ואם כך הוא בין כל אדם לחברו, בין איש לאשתו הדבר חשוב שבעתיים. עד כדי כך, שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ט, ט): "גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו".
כל אחד מן המלאכים שבא לאברהם היה שליח של ה' יתברך לתכלית מסוימת (כמובא במדרש בראשית רבה נ, ב), ועם כל זה הם ראו צורך לשבח את שרה בפני אברהם ואת אברהם בפני שרה. ההבנה בכך היא, או שנצטוו גם על כך, וללמדנו שזה רצון שמיים, או שמא כך הדבר בפשטות, עד שאפילו אין צורך בציווי מיוחד על כך, וגם בזה נלמד ממעשיהם עד כמה זהו רצון שמיים. כמה מאלפים הדברים, וכמה חובה עלינו ללמוד לדבר בשבח בני אדם!
('אש המגיד' – תשואות חן ל'יפה נוף' ספרים)