הרב בנימין בירנצוויג
"וַיַּרְא וְהִנֵּה… וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית י"ח, ב')
ידועה קושיית רש"י מדוע כתוב בפסוק לשון 'וירא' שתי פעמים, וביאר לפי דרכו.
באור נפלא ביאר מרן ה'אבי עזרי' (בספרו 'מראש אמנה'), שהתורה באה ללמדנו – שקיום מצות צדקה הוא לא רק בנתינת צדקה לעני המבקש מאתנו, חיוב מצות צדקה הוא בחיפוש וראיית הנצרך לצדקה, לחפש את מי שנצרך לצדקה כדי לעזור לו. זו כוונת התורה שכתבה פעמיים את המילה 'וירא'. אברהם אבינו התבונן לראות האם האורחים שבאו לקראתו נצרכים הם להכנסת אורחים וצדקה, הוא לא חיכה שהם ידפקו על דלתות אוהלו לבקש צדקה, אלא ברגע שהוא נשא את עיניו 'וירא' והנה שלשה אנשים, מיד הוא התבונן לראות האם הם צריכים אוכל ושתיה 'וירא וירץ לקראתם'.
ובזה ביאר ה'אבי עזרי' לשון המשנה באבות 'כל המעלים עיניו מן הצדקה', מה זה לשון 'המעלים עיניו', היה צריך לכתוב 'המונע ידו מן הצדקה', אלא שזה יסוד מצות הצדקה, שלא די בנתינת צדקה לעני המזדמן, אלא שיש חיוב שלא להעלים עין אלא לבדוק ולהתבונן מי נצרך לצדקה, ובזה מקיים את פסגת מעלת מצות הצדקה.
צדקה פלאית
מעשה מופלא סיפר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל על סבו הגאון הצדיק המופלא רבי אריה לוין זצ"ל, שמלבד גאונותו בתורה, היה ידוע ברוב צדקותו בחמלה ועזרה לעניים והנדכאים. בימי חודש ניסן היה טורח עד מאד ומקבץ סכומי כסף גדולים, והיה מחלקם למאות עניים, אלמנות ויתומים לצרכי החג.
בימי מלחמת העולם, כאשר קשיי הפרנסה גברו, והעיבו גם על בעלי היכולת, לא הצליח רבי אריה לאסוף את כספי הצדקה שהיה נוהג להעביר בחודש ניסן לכבוד הפסח. אבל ידע רבי אריה שמאות רבות של עניים אלמנות ויתומים מחכים בקוצר רוח לתמיכה הכספית, כדי שלהצטייד במינימום ההכרחי לצרכי החג, ולכן עשה מאמצים עצומים לנסות ולאסוף כסף, אבל טרחתו לא הניבה תוצאות, מצוקת התקופה גרמה למשבר גדול, ולא הצליח כמעט לאסוף מאומה.
כשלבו הרחום שבור ונדכה, החליט לרדת ולשפוך שיח לפני רבון העולמים ליד שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי. שעה ארוכה עמד הצדיק ליד אבני הכותל בבכי ותחנונים, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם, ותהיה לו האפשרות לחלק גם בשנה זו את כספי הצדקה לה מחכים בכליון נפש ולב מאות עניים אלמנות ויתומים שזו תקוותם היחידה לחוג את הפסח כהלכתו.
משסיים רבי אריה את תפילתו, בצאתו מרחבת הכותל המערבי, ניגש אליו ערבי שלא הכיר, ובידו חבילה גדולה עטופה בנייר עיתון, כשהוא מוסרה לידיו של רבי אריה, ומיד נעלם לפני שרבי אריה הספיק לשואלו, למי היא מיועדת ומה תכולתה.
רבי אריה פתח בסקרנותו את החבילה, ונדהם… מאות שטרי כסף מסודרים בחבילות כשעל כל חבילה צוין הסכום שיש בה…. בדיקה מהירה גילתה לרבי אריה, שזה בדיוק הסכום שהוא מחלק מדי שנה בשנה!!!
הוסיף מרן הגר"ח קניבסקי שמקובל היה במשפחה, שהיה זה אליהו הנביא שהתגלה בדמות ערבי…
ומדוע זכה רבי אריה לכזה גילוי אליהו נפלא? בספרו עלינו לשבח, כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א, שזה בזכות מסירותו יוצאת הדופן של רבי אריה לקיום מצות צדקה.
גם בזמנים שוודאי היה פטור מלקיים מצוה זו והיה יכול להעלים עיניו מחיוב הצדקה, תמיד דאג והתבונן לראות כיצד אפשר לקיימה. כדוגמא לכך מציין הגר"י זילברשטיין את זמן המצור על ירושלים בשנת תש"ח, כשכולם הסתגרו בבתיהם מאימת ההפגזות של הירדנים, והמושל הכריז על עוצר בכל העיר. למרות הסכנה הגדולה יצא רבי אריה במסירות עצומה ובחירוף נפש ממש לחלק את כספי הצדקה למשפחות הנזקקות, ביודעו עד כמה לבם ועיניהם מחכות ומיחלות לכך…
מי שדואג ומתבונן כיצד לקיים מצות צדקה בכל דרך, מבלי לחכות שהיא תגיע לידו…. יכול לזכות לגילויים מופלאים מהשמים.
לפייס על הבושה
סיפר הגאון רבי אברהם פינקוס זצ"ל שהיה מתלמידי מרן ר' ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל: פעם כשהיינו בבית ה'רבה' ר' ברוך בער בעת אמירת השיעור, נכנס עני אחד לבית וביקש צדקה. חיפש ר' ברוך בער בכיסו ולא מצא כסף לתת לעני, ואמר לעני שילך לרבנית שנמצאת במטבח, ויבקש ממנה מעות לצדקה, העני הלך ומיד חזר ואמר שהרבנית לא בבית.
פנה ר' ברוך בער לתמידים ושאל אותנו, האם יש למי מאתנו כמה פרוטות להלוות לו כדי לתת לעני? חיפשנו ולא מצאנו. בלית ברירה אמר ר' ברוך בער לעני שיבא מאוחר יותר, כאשר הרבנית תהיה בבית, ואז יתן לו צדקה.
כאשר נפנה העני לצאת מן הבית, קם רבי ברוך בער ממקומו וליוה את העני עד פתח הבית, כשהוא מנחמו ומעודדו ומרעיף עליו שפע ברכות.
כשחזר ר' ברוך בער לשולחן, הוא ראה את תמיהתנו על מה ולמה הפליג כל כך בכיבוד העני ללוותו ולברכו.
אמר לנו ר' ברוך בער "כשהעני בא לבקש כסף הרי הוא מתמלא בזיון ובושה, ואלא מאי? כאשר הוא מקבל את הצדקה הרי זה כעין פיוס עבורו בגין הביזיון שהתבזה. אולם עכשיו שלא קיבל מאומה, הרי הוא נשאר רק עם הבושה והבזיון באותה הרגשה איתה הוא נכנס לבית, ועל כן הייתי חייב לפייסו".
מבהיל כל רעיון עד כמה היתה ההסתכלות של גדולי ישראל על מצות הצדקה, לא רק כנתינה של מעות לעני, אלא המחשבה עליו לפייסו לרצותו, וכדי לא להיות בבחינת 'כל המעלים עינו מן הצדקה'.