יהודה היה ה"מח", שלמה היה איש יחסי ציבור, מן המעולים שבהם, וחצק'ל היה קושר את הקצוות. יחד, הם היו צוות מנצח, שריחף בכל העולם והעפיל בכל פעם לפיסגה כלכלית חדשה. שלמה היה נפגש עם אנשי עסקים ורוכש את אמונם המלא. לאחר מכן היה מציג בפניהם את יהודה שטווה מארג הברקות שעשויות היו להכניס לשותפים לשיחה ממון רב, וחצק'ל המעשי, ישב ודן אתם על כל פרט ופרט, מוריד קצת פה, מקצץ מעט שם וביחד הרבה.
באותו יום, שיום שני היה או שלישי, טסה השלישיה להונג קונג, מרכז העסקים של המזרח הרחוק, שם המתינו להם מנהליה של חברה גדולה, שהתמחתה בייצור רהיטי פלסטיק משולבים במתכת. מיד לאחר הנחיתה נחפזו מיודעינו להימלט מבטן המטוס, וחיש קל נבלעו בלימוזינה רחבת ידיים שפלטה אותם בפתחו של בית מלון מפואר במרכז העיר.
תריסר נערי שירות זינקו לקראתם עם כניסתם המרשימה אל המלון, ונטלו מהם את כבודתם. נער שתקן הורה להם ביד מכופפת בלבן לעבר המעלית המפוארת שהובילה היישר אל הסוויטה שבמרומי בית המלון, בקומה השישים. מעלית פרטית, אך ורק לדיירי הסוויטה, לבל יאלצו, חלילה, לכלות את זמנם בחברת אנשים מן השורה.
הסוויטה.
אין מילים.
כעבור מספר דקות היו השלושה שרועים על מחצלות קש אוויריות במרפסת רחבת ידיים, בעודם משקיפים על האי, אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, ועל מיליוני בני האדם ששעטו מכל עבר לכל כיוון בהגשימם את הציווי האלוקי "בזעת אפך תאכל לחם". חצ'קל, שידע פרק בהיסטוריה, החל לסקור את תולדותיו המרתקים של האי ושל 236 האיים המקיפים אותו, אך התלהבותו גוועה עד מהרה לנוכח עיניהם העצומות של ידידיו הנאמנים. שמש חמימה זרחה על האי היפהפה ועל סביבתו הציורית. ה"צוות" היה נתון בעיצומן של ההכנות לקראת הפגישה המכרעת. תרשימים, תזרימים, דו"חות, ממצאים, סקרים, תסקירים, מאזנים, ועוד מסמכים מסוג זה גדשו את שולחן הקריסטל שחורץ מעשה אומן.
לאחר שעה ניצבו השלושה בפתח בית המשרדים של חברת רהיטים גדולה. שלמה שכנע, יהודה הבריק, חצק'ל סידר, יהודה פתח אפיק מחשבה חדש, שלמה הנהן, חצק'ל הסכים, ההונג קונגים גם כן, ובסופו של יום סוכם לשוב ולהפגש למחרת.
מותשים, עייפים, ממוטטים, שחוקים, לאים ויגעים, נכנסה השלישיה בשעת לילה מאוחרת ללובי בית המלון, הערו אל גרונם כוס מים צוננים, והזדרזו לעבר המעלית הפרטית כמובן.
סליחה אדוני. הדובר היה מנהל בית המלון, כך הם למדו מן התג שעל דש חליפתו. הוא דיבר והם סירבו להאמין. אט אט הם הפנו את מבטם לעבר החדרון ששימש לאכסון מדיהם של פקידי הקבלה, והבחינו במזרונים שעל אודותם שח המנהל.
תקלה. תקלה חמורה. המעלית הפרטית שבקה חיים. למען האמת, שח מנהל בית המלון תוך כדי קידה עמוקה, אירע לכם נס! לפתע פתאום צנחה המעלית מן הקומה הארבעים. אילו היה מאן דהוא בתוכה, הוא כבר לא היה. תקלה. מעלית אחרת אין, המשיך המנהל, אתם יודעים, לסוויטה יש מעלית פרטית. חצק'ל ניצב בפה פעור, יהודה גירד את פדחתו ושלמה השתדל להביט בנימוס בהונג קונגי המבוהל, אשר קד והשתחווה בפניהם לסירוגין, בעוד צבע פניו מחוויר והולך בהתאם לתגובת השלישייה.
שלמה הנהן, חצק'ל הנהן, יהודה הנהן. עולים. עולים לקומה השישים. לא לנים בלובי. אנשי עסקים מכובדים ישנים בחדר שלהם. נקודה. אם יש צורך להתאמץ, הם יעשו זאת.
תוך חמש דקות הם התארגנו לעליה המפרכת, השילו מעליהם כל חפץ מיותר, חליפות, חגורות, עטים וניירות ובלחיצת הידיים המשותפת טרם היציאה לדרך, מול עיניהם המעריצות של מנהל בית המלון וצוות עוזריו, הציע יהודה, כי "כדי להסיח את הדעת מן הטיפוס המפרך, כל אחד מאיתנו יעסיק את רעיו עשרים קומות, שליש הדרך". יפה.
תתחיל אתה חצק'ל, פנו אליו השניים, בעודם מטפסים במדרגות הקומה הראשונה. אתמול התחלת לספר על הונג קונג, זה דווקא היה מאד יפה, דבר, דבר.
הם היו בקומה חמישית, כשחצק'ל תיאר לפרטיה את מלחמת האופיום, שהובילה להשתלטות הכתר הבריטי על הונג קונג. נתחים נתחים נפלה הונג קונג לידיהם, המשיך חצק'ל בקומה האחת עשרה, והכל בשל 21,000 תיבות אופיום שנשרפו בעיר גואנגז'ו…
הקומה העשרים.
יהודה.
את עשרים הקומות הבאות הם לא היו צריכים לעלות, הם התגלגלו אותם מצחוק. יהודה היה איש סיפורת מבטן ומלידה. הוא ידע לתבל מעשיות בהומור ממולח, להכניס את השומעים לאווירת הסיפור, עיירה, כפר, תחנת רכבת, או בית משוגעים, לדבר בשטף ולעצור לפתע. שקט היה משתרר, ובבת אחת נפרץ סכר פיותיהם של המאזינים. הם הבינו.
בקומה השלושים ושמונה הם קרסו תחתם. תחנת ביניים. עצמותיהם איימו להתפרק, פרקי אבריהם זעקו לעזרה, וכפות רגליהם נילושו עד דק.
יהודה הנהן, חצק'ל הנהן, שלמה הנהן, קמים. ממשיכים.
הקומה הארבעים.
שלמה.
אני אספר לכם מעשיות שהסתיימו בכי רע. צחקנו די, בטני כואבת, כעת נעסיק את מחשבתנו בהרהורים נוגים אודות בישי מזל, שמאומה לא עלתה בידיהם. בקומה הארבעים וחמש הוא סיים לספר להם על אסיר עולם אשר הזדמנות פז גלגלה את חפירה לידיו. בלילה התחיל האסיר לכרות מנהרה אל החופש. אט אט גדלה המנהרה, הוא דחק בה את ראשו, את פלג גופו העליון, וכעבור זמן לא רב נבלעו מנעליו במנהרה. כל הלילה הוא חפר. ללא הרף. החופש. הנה, הנה, האדמה רכה, הוא מסיים את המלאכה. נרגש ועולז הדף האסיר את העפר שמעליו וגילה לאכזבתו, כי חפה את המנהרה בסיבוב אל תוך חדרו… איי, איי, איי, ביש מזל שכזה, נקוותה דמעה קלילה בזווית עינו של חצק'ל, ושלמה החל לתאר את דמותו הרב גונית של גנב העיירה, שיום אחד החליט להב… טוב, לא משנה.
אל תצטער, דחק הרב י.ג. ביהודי תמים, שהליט את פניו בכפות ידיו למשמע הסיפור על האסיר. זו מעשייה בלבד, זה לא סיפור אמיתי. וחוץ מזה, האסיר הזה היה רוצח מועד.
קומה חמישים ושבע.
קומה חמישים ושמונה.
קומה חמישים ותשע.
דלתות הסוויטה קרצו להם בשבעים עיניים. הידית הזוהרת המתינה, התחננה, שילחצו עליה ויפתחו בעזרתה את הדלת. יהודה, חצק'ל ושלמה נשפו עמוקות ופלטו אט אט את האוויר בתחושת הקלה וסיפוק, ולפתע, פניו של שלמה התכרכמו.
מורי ורבותי, אמר ביובש. שכחתי לספר לכם את הסיפור האחרון בסדרת בישי המזל.
השתגעת? זעקו יהודה וחצק'ל כאחד. בא נעלה כבר לקומה השישים, מי צריך עכשיו סיפורים.
אני מתעקש לספר.
הם כבר ידעו, שעם שלמה לא מתווכחים.
הסיפור האחרון קצר מאד, אבל עצוב עוד יותר, אמר והשתתק.
נו, ספר כבר.
חבריי היקרים… הסיפור האחרון הוא עלינו!!!
מה???
תנו לסיים, נזף בהם. העפלנו כברת דרך ארוכה, מתוך אתגר, דבקות במשימה וגיבוש חברתי. הוכחנו לעצמנו ולאחרים, כי אנשים אמיצים ושאפתניים אנחנו, וכצוות, אנו מסוגלים לכל דבר.
נו.
אנו גאים בהישג שזכינו בו בזכות עמידתנו במטרה ואי כניעתנו בפני כל מעצור או מכשול, אך צר לי לבשר לכם, כי…
נו.
שכחנו – – למטה – – את – – ה… מפתח!!!
באותו לילה הם ישנו על הריצפה.
בישי מזל שכמותם. היו צריכים לטפס לקומה השישים כדי לשמוע את הסיפור…
•
אדם נפנה והולך לבית עולמו זקן ושבע ימים, בן שמונים וחמש שנים. באמתחתו כ-31,000 ימים, 1,020 חודשים ושמונים וחמש שנים. הרבה. הוא צבר הון רב, עשר, מאה, אלף עשרת אלפים, מאה אלף, מיליון, דולרים, יורו, נדל"ן וניירות ערך רבים. בראש זקוף וברוח מרוממת הוא צועד לעלמא דקשוט, מוביל אחריו את שיירת ימיו, חודשיו, שנותיו, מעשיו ויוזמותיו.
לפתע, השיירה עוצרת, ובת קול מהדהדת: ק-ב-ע-ת ע-י-ת-י-ם ל-ת-ו-ר-ה???
הבאת אתך את המפתח לשערי גן עדן?
הכל טוב. יהודי טוב, בן אדם נחמד, איש מידות, אבל המפתח. בלי מפתח אי אפשר להכנס. הכל יודעים זאת.
ובחרת בחיים.
(מתוך 'מאורות הדף היומי')