"לך לך מארצך" (בראשית י"ב, א')
ידועה התמיהה מדוע הנסיון של 'לך לך' נכתב בתורה ונסיון של 'אור כשדים' לא נכתב (ואף לאלו מהראשונים הסוברים שאור כשדים בכלל 'עשרה נסיונות' היה אולם לא נכתב בפירוש בתורה) ואמרו בדרך רמז, כי הרבה הם האנשים שבלילה בעלותם על יצועם יקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה עד כדי מסירות נפש, וכמו שכתב הרה"ק הרר"א מלז'ינעסק זי"ע ב'צעטיל קטן' (אות א), וז"ל, בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל ' (ויקרא כב לב), וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השי"ת שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השי"ת .
אבל, כל זה בלילה, ובהגיע הבוקר, כשהשעון מורה לו לקום, נו, לך לך – צא ממיטתך… והילד איננו, איננו שומע כלל בקול ה'שעון המעורר'… ולכן דייקא נסיון זה נכתב בתורה לגודל חשיבותו.
ואין הדברים אמורים רק לעניין השכמת הבוקר, אלא הוא ציור ומשל על דרכו של עולם , אשר רבים מפליגים במחשבותיהם עד כדי מסירות נפש ממש, אך כשמגיע למעשה הרי הוא 'ישן'… וכנגד זה דיבר הכתוב "לך לך", תתחיל ללכת…
וכך אמרו בקוצק, שהציווי הראשון שאמר הקב"ה לאברהם אבינו הוא 'לך לך', כי הדבר הראשון שצריך לומר לעצמו הוא לך לך ממקומך, אל תישאר באותו מקום…
וכל אחד יודע בעצמו מהו הדבר המעכבו מלהתעלות, שעל כך נאמר לו לך לך…
ויש לרמז זאת במה שנאמר (שמות יט ד) 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', שמדרכו של 'נשר ' לישא את גוזליו על כנפיו (וכמו שפירש רש "י שם), וכשהוא מגביה עוף למעלה למעלה אזי גוזליו המרחפים על כנפיו מביטים על העולם מלמעלה למטה, ברם , התדע כיצד מגיעים הגוזלים על גבי כנפי הנשר , בפעולה זאת אין הנשר מסייע להם, רק עליהם להתרומם ולקפוץ, לעלות על גבי כנפי אביהם. נמצא שאת 'הפסיעה הראשונה' עליהם לעשות בכוחות עצמם, ומאחר שעשו כן מגביה אותם לגבהי מרומים בלא שום פעולה או קושי מצידם … וכנגד זה אמר הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשאתם תעשו את ה 'פסיעה הראשונה ' להתרומם מעט , אז אגביה אתכם מעל כל 'העולם' למעלה למעלה…
רוחניות לעומת גשמיות
מסופר שבימים עברו כשאסרו הרשעים ברוסי' לקיים תורה ומצוות חלילה, ישבו פעם קבוצה מחסידי ליובאוויטש בהתוועדות יחד עם הגה "ח רבי חאט'שע (מזכירו של הרה"ק הריי"צ זי"ע) והיו מדברים דברים נעלים ברומו של עולם בתורה אמונה ועבודה. מחמת פחד הרשעים העמידו בחור שיעמוד על המשמר מחוץ לבית בו התקיימה ההתוועדות לבדוק שאין הרשעים באים.
תוך כדי השירה והכיסופין נכנס אותו בחור והודיע שהרשעים מסתובבים סביבות הבית, תיכף נתמלאו כל היושבים בפחד ובאימה רבה, ביודעם כי נכונה להם סכנת גלות לסיביר. לכן מיהרו להטמין את ספרי הקודש ותחתם הוציאו 'כתבי עת' (עיתונים) ושאר מילי דעלמא וחלקם אף ניסו לנוס מן המקום.
לאחר זמן מה חזר הבחור ובישר שהסכנה חלפה כי נסתלקו הרשעים מהמקום, מיד חזרו ופתחו את ספרי הקודש. עתה פנה אליהם רבי חאט'שע ושאלם מה חשוב יותר אצלם רוחניות או גשמיות. ויענו כל העם יחדיו וודאי שהרוחניות חשובה פי כמה וכמה.
אם כך – המשיך ושאל. מדוע מששמעתם שהרשעים באים לא פעלתם כדרך שאתם פועלים ברוחניות, לשבת ולבכות מתוך השתפכות הנפש אלא מיהרתם לפעול?
ויענו העם – הלא סכנה ארבה לנו , ולא היה מועיל לנו מאומה באם היינו יושבים וממררים בבכי.
הרים רבי חאט'שע את קולו ואמר להם, כן הם פני הדברים ברוחניות, שאל לו לאדם להסתפק בהתעוררות הלב ודמעות רותחות, אלא עליו לקום ולפעול בפועל ממש בהתעלותו בעבודת ה'.
וכה אמר חכם אחד בדרך צחות על הניגון הידוע "עסן עסט זיך, שלאפן שלאפט זיך וואס זאל מען טוהן אז ס'לערענט זיך ניט… אז ס'דאוונט זיך ניט" (האכילה והשינה באה לנו בנקל ללא כל טורח ומאמץ, אבל מה נעשה שהתורה והתפילה באה לנו בקושי גדול), ושאל החכם, הבה נחשב חשבונו של עולם, באם היה המצב להיפך שהאכילה והשינה "עסט זיך ניט און שלאפט זיך ניט" (שהם היו עולים בקושי) וכי גם אז היה מזמר 'וואס זאל מען טוהן אז ס'עסט זיך ניט' (מה נעשה שאיני יכול לאכול…) או שהיה 'עושה למעשה' ופונה לרופא או מכריח עצמו לאכול … והמבין יבין.
פשיטא ואין צריך לומר על ריבוי תפילות ותחנונים ושפיכת לב כמים בברכת 'אהבה רבה' או ב'והערב נא', אך אין לנו להסתפק בתפילה בלבד אלא העיקר הוא 'למעשה'…
מנה של ביזיונות
כתב הסמ"ג על הפסוק (עשין סימן יז) 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך': "מצות עשה לצדק את הדין על כל מה שיארע לו, שנאמר 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה ' אלוקיך מיסרך'… ואם לא יבוא עניינו של אדם בטוב וכו' מצות עשה לחשב בלבו כי לטובתו נשתנו ענייניו".
פעם הגיע הרה"ק מטאהש זי"ע עם כמה מחסידיו לבקר את מורו ורבו מימי בחרותו ה"ה הרה"ק ה'ויחי יוסף' זי"ע מפאפא אשר התגורר בבארא פארק, ופנה הרה"ק מפאפא אל הפמלייה שנלוותה אל הרה"ק מטאהש והחל להפליג בשבחו של רבם, אשר כבר בהיותו תלמיד בישיבתו בשנות נעוריו הפליג בהתמדתו העצומה בלימוד התורה ונודע ביראתו הגדולה.
בסיום הביקור אמר הרה"ק מטאהש למשמשו שברצונו לעלות בזו השעה לבקר אצל ראש ישיבה פלוני, והנה אותו ראש ישיבה היה תמיד מוכיח את הרבי מטאהש על שאינו מקפיד על זמני התפילות (לגודל עבודתו בקודש והכנותיו המרובים קודם התפילה) על כן לא רצה הגבאי שיבקר הרבי במעונו של ראש הישיבה וניסה להניא אותו בטענה שהרבי עדיין לא התפלל , אולם הרבי עמד על שלו, וילכו יחדיו.
כאשר נכנסו אל הבית החל ראש הישיבה לקיים מצוות תוכחה, ובתוך הדברים אמר לרבי בוודאי עדיין לא התפללת… והשיב לו הרבי ב'הן'… הרבה ראש הישיבה לגעור בו על 'זלזולו' בתפילה, וכיצד הוא הוא מבקר אצל אנשים בטרם התפלל …
לאחר שיצאו משם אמר הרה"ק למשמשו, הנה כשהייתי אצל מו"ר מפאפא זכיתי למידה יתירה של כבוד, על כן חיפשתי אחר 'בזיונות' בכדי להשוות את כף המאזניים…
לדידן ייאמר, אין אנו במדרגתו של אותו צדיק נשגב, ולא באנו להורות לחפש אחר הביזיונות, אדרבה, מתפללים בכל יום אל תביאנו לידי בזיון, אך זאת נשים אל לבנו כי הכל בחשבון ובמשקל… וממילא מי שבאו עליו יסורים, ידע שבקרוב 'ישוו' את ה'חשבון' במידה טובה ומרובה… ואם ספג בושות וחרפות ידע שסוף הכבוד לבוא.
סוף הכבוד לבוא
וכה היה מעשה אצל הגה"צ רבי יצחק טוביה ווייס גאב"ד ירושלים ת"ו זצוק"ל בהיותו מכהן כדיין בק"ק אנטווערפן יצ"ו, לפי המנהג הנהוג שם בכל 'סידור קידושין' נתכבד ה'מרא דאתרא', ואם הרב אינו נמצא בעיר אזי לוקחים אחד מהדיינים לפי הסדר.
והנה אחד מתושבי העיר עמד להשיא את בנו והזמין את הגרי"ט זצ"ל לסדר חופה וקידושין, והיה זה שלא כפי הסדר.
אלא שהגרי"ט לא היה מונח ראשו ורובו בעסקי כבוד… ולא היה בקי בהלכות ה'סדר', ונענה להזמנה. קצף עליו רוגזו של אחד מה 'בעלי-בתים' שהיה מקורב לאותו דיין שנגזל ממנו הכבוד, ופתח פיו בדברי גידופין כנגד הגרי"ט באמצע ביהמ"ד לעיני כל הקהל על ש'גנב' את הסידור קידושין לעצמו, וגידף וחירף עד ש'אזיל סומקא ואתי חיוורא'.
אמנם הגרי"ט קיבל בדומיה את כוס הביזיונות ולא הגיב מאומה, ומיד החל את סדר לימודו. כעבור זמן מה, בשעה תשע וחצי התקשרו לבית הרב ורצו לדבר עמו, אך לא רצה להפסיק את ה'סדר' הקבוע לו לעוד מחצית השעה, ואז ענה. היה זה מהנהלת 'העדה החרדית' שביקשו להטיל עליו את אדרת הרבנות בעיה"ק ירושלים…
ושמעתי מיודעי דבר, כי ההחלטה למנותו כגאב"ד העדה החרדית הייתה ממש באופן נפלא מבינתם, כי ההנהלה התכנסה לדון אודות מינוי רב אחר, ובתוך הדברים נמנו וגמרו הכל על הגרי"ט, והיה זה ממש באותו הזמן בו קיבל את הבזיונות באהבה ובדומיה…
וכך כתב הרה"ק רבי אריה ליב צינץ זי"ע ('מלא העומר' עה"ת, שמות ו, ו), כי הנה ב'ברית בין הבתרים' הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו 'ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (בראשית טו יח), ומדוע למעשה נתנה הארץ רק לבני יעקב, וכי היכן חלקם של בני ישמעאל ועשו , והרי גם הם בכלל 'זרעך' של אברהם אינו, אלא ביאור הדבר, כי הגלות האמורה שם (פסוק יג) 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה', זהו התשלום!
כי מי שמשלם הוא מקבל את התמורה, וזהו האמור בקרא (דה "א טז טז-כ) 'אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם, בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה , ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר'.
הקב"ה כרת ברית עם אברהם שיתן לזרעו את ארץ כנען, מדוע לבסוף ויעמידה רק ליעקב ולישראל – וכי היכן בני ישמעאל ועשו?
אלא שרק הללו אשר 'ויתהלכו מגוי אל גוי' – שילמו את המחיר וירדו לגלות בין האומות, הם הם הזוכים ב 'מתנות' הגדולות.
('באר הפרשה')