צוות 'לקראת שבת'
לפני תקופה פגשתי יהודי שלבו כאוב מאוד על נושא חינוך הילדים. הוא דיבר איתי באריכות על כמה שהמצב של הדור שלנו קשה, כמה שההורים לא מספיק משקיעים בחינוך הילדים, כמה שהבתים שלנו לא בנויים בצורה נכונה, וההורים לא מעניקים מספיק חום ואהבה לילדיהם.
הצעתי לאותו יהודי הצעה מעניינת: אולי תמסור הרצאה לציבור אודות האופן שבו צריך להיראות בית יהודי, איך צריכים ההורים להתנהג כדי שהילדים יצעדו על דרכי התורה והיראה.
הוא הרהר מעט, ואמר כן, אני מסכים. הדברים מספיק ברורים אצלי ואני יכול לומר אותם גם בהרצאה לפני קהל.
אבל יש לי תנאי, אמרתי לאותו יהודי, אחרי שאתה תסיים את ההרצאה שלך, אני אעלה על הבמה את אחד הילדים שלך, והוא יספר לנו איך נראה הבית שלכם. אחר כך הקהל יעשה השוואות בין איך צריך הבית להיראות לפי הדרשה שלך, ואיך הבית שלך נראה בפועל לפי איך שהבן שלו חווה אותו כאחד הילדים בבית…
האיש התחיל לכחכח בגרונו במבוכה, ולבסוף אמר לי: אתה צודק, הבית שלי באמת לא נראה כך, אבל זה בגלל שהוא עדיין לא בית… אנחנו עדיין לא ייצבנו אותו ולא ביססנו אותו כמו שצריך. הכל עדיין מפוזר ומבולגן, אין סדר וניקיון ברוב ימות השבוע, אנחנו עוד לא התמקמנו כמו שצריך ולכן אני לא יכול לנהל את הבית כנדרש.
"ביום שיהיה לנו בית מסודר ונורמלי, החינוך בבית יהיה הרבה הרבה יותר טוב", הוא הבטיח לי…
הצעתי לו, שהוא ימסור את ההרצאה כמתוכנן, הבן שלו יספר איך נראה הבית בפועל ואותו בן גם יוסיף ויסביר שהבית עדיין לא מסודר ובהמשך, כשיהיה הכל מסודר, הוא בטוח שהבית יתנהל אחרת…
פעמים רבות אני שומע הורים מתלוננים על כך שהם לא זוכים לראות נחת מהילדים שלהם. האבא יושב עם הילד ללמוד והילד לא יכול לחזור על המשניות כמו שצריך, אין לאבא נחת. נורא ואיום. הוא לא רווה נחת מבנו יקירו.
רבותי, כתוב לנו בתהילים מתי מגיע השלב של 'ברינה יקצורו', אחרי שיש 'הזורעים בדמעה'.
אנחנו לא באנו לעולם הזה כדי לרוות נחת, והילדים שלנו לא עובדים אצלנו ולא אמורים לספק לנו נחת בצורה רציפה. אי אפשר לחנך ילדים כששעון העצר מופעל ואנחנו מחכים לראות כמה זמן ייקח עד שנזכה לראות מהם נחת. יש אנשים שמוכנים להרוג את הילד שלהם כדי לראות ממנו קצת נחת. אבל זה לא עובד ככה, כמו שאתה הולך לרופא ומקבל תרופה וברור לך שהיא לא משפיעה באופן מיידי, גם חינוך הילדים לא מוציא פירות מידיים. זה לוקח שנים רבות עד שרואים מהם קצת נחת.
שגרירי היהדות
כשאנחנו עוסקים בחינוך, אנחנו צריכים לבדוק מה התפקיד שלנו בבית. מה התפקיד של הורים שרוצים לחנך את ילדיהם כראוי. איך מחנכים ילדים בצורה הטובה ביותר?
אני רוצה לספר לכם בדיחה שהיו מספרים פעם, בשנים שהייתי ילד, וכך היתה הבדיחה הזאת מסופרת.
באחת האספות הבינלאומיות של העצרת הכללית של האו"ם, ישבו נשיאי כל המדינות בעולם בחדר האוכל של האו"ם, והמתינו לארוחת ערב, שלפי התפריט אמורה היתה לכלול בשר בקר יוקרתי עם יינות משובחים ותוספות טעימות במיוחד.
אלא שאירעה תקלה חמורה, ולבסוף לא הוגש בשר בפני הסועדים המאוכזבים. הם נאלצו להסתפק בלחם עם קצת סלטים.
היה שם עיתונאי נמרץ, שהחליט לעבור בין מנהיגי המדינות ולשאול אותם שאלה אחידה, על מנת שיוכל להציג בפני קוראי העיתון שלו את התשובה המשתנה מנשיא לנשיא.
הוא ניסח שאלה כזאת:
"סליחה אדוני, נשמח אם תביע את דעתך לגבי המחסור בבשר הערב בארוחה?".
שמע זאת ראש ממשלת פולין, שאז היתה מדינה ענייה מאוד שסבלה ממחסור חמור במוצרי צריכה בסיסיים, וענה לעיתונאי בשאלה: "מה זה בשר?".
הנשיא האמריקאי שמע את אותה השאלה ושאל את העיתונאי בחזרה: "מה זה מחסור?".
הנשיא הרוסי לא הבין מה זו הבעת דעה?
ואילו ראש הממשלה הישראלי: היה חייב להבין מה זה סליחה???
הבדיחה היא רק בדיחה, אבל יש בה היגיון מסוים שאומר שכל אחד מהאנשים שמגיעים לאו"ם כמנהיגי מדינות, מייצג את המדינה שלו, ובאותו הזמן הוא המדינה והמדינה זה הוא. ברור שראש ממשלת פולין יודע מה זה בשר, אבל הפולני הממוצע באותן שנים לא ידע מה זה! נשיא ארה"ב יודע שיש דבר כזה שנקרא מחסור, אבל האמריקאי הממוצע מעולם לא חווה מחסור במזון, וכן הלאה לגבי הרוסי והישראלי…
כשראש ממשלת בריטניה עומד על בימת העצרת הכללית של האו"ם ומגרד באף, כל הממלכה הבריטית מגרדת באף!!!
הורים יקרים, חשוב שנבין דבר אחד בסיסי ויסודי: בבית שלנו, אנחנו השגרירים של הקדוש ברוך הוא. אנחנו מייצגים את היהדות בעיני הילדים שלנו, אנחנו הנציגים של בורא העולם!
הצורה בה אנחנו מציגים את היהדות בפני הילדים שלנו, זאת הצורה שבה הם יקלטו אותה, ולכן חשוב שאנחנו נשווק להם את היהדות בצורה הטובה ביותר!!!
אסור לנו לעשות טעויות, כי אם אנחנו טועים, חלילה וחס בעיני הילדים זה ייתפס כאילו שכל היהדות כולה טועה, רחמנא ליצלן.
העולם הביתי והעולם החיצון
אני רוצה לשאול אתכם שאלה מעניינת:
איך עושים 'אפצ'י'???
איך מתעטשים?
זה תלוי כמובן במיקום שבו אתם נמצאים כשהגירוי החזק להתעטש עולה במעלה האף שלכם. מי שנמצא ברחובה של עיר, בין אנשים זרים ולא מוכרים ופתאום חש בצורך עז להתעטש, מה הוא יעשה? יבליע את העיטוש בכל כוחו, ואם הוא לא מצליח, אז הוא ישחרר אותו החוצה בעדינות מרובה, או ינסה להסוות אותו בתוך שיעול קולני.
לא נעים להתעטש בפני ציבור…
ומה קורה כשאפצ'י הזה מטפס במורד החוטם כשאותו אדם נמצא בביתו ושרוע על הספה אחרי יום עבודה מפרך? כל חלונות הבית רועדים מהעוצמה, ורסיסים מתעופפים לכל עבר.
מעשה היה באיש אחד שהלך ברחוב בשעה שלא היתה נפש חיה בחוץ, הוא צעד לבדו והנה מגיע הגירוי והוא עושה חשבון שממילא אף אחד לא נמצא ולא שומע, ולכן האפצ'י היה חזק ועוצמתי… נתזי רוק יצאו יחד איתו והכתימו את חליפתו של האיש שמיהר לנגב אותה בהפטירו "אוי, איזה חורבן…".
כעבור דקה וחצי הגיע עיטוש נוסף, ושוב הפטיר האיש "אוי איזה חורבן", בעודו מנגב את חליפתו.
אחרי העיטוש השלישי, הוא שם לב לפתע שבעצם מישהו צועד אחריו. הסתובב אליו ושאל אותו: "סלח לי, כמה זמן אתה כבר צועד אחרי???".
ענה לו האיש שמאחוריו: "עוד מלפני החורבן הראשון…".
נו, הבדיחה מצחיקה כמובן, אבל מה המסר שהיא מעבירה לנו?
לכלם אדם יש שתי מערכות חיים, הוא מנהל חיים כפולים במקביל, כל ימי חייו. יש את החיים בתוך הבית, ויש את החיים מחוץ לבית.
מחוץ לבית הוא מנומס, מאופק, ייצוגי, לבוש יפה, מברך בכוונה גדולה ועוד ועוד.
בתוך הבית ההתנהגות שונה. אנשים משחררים לחץ כשהם בבית, הרבה פחות מנומסים ומאופקים. כמה פעמים קורה שאבא צועק על הילדים שלו, ופתאום הוא מגלה שהדלת פתוחה ואדם זר עומד שם… באותו רגע הטונים של האבא יורדים באחת…
אף אחד לא מתנהג בבית כמו שהוא מתנהג בחוץ.
והילדים מבינים את זה וקולטים את זה.
הם מבינים היטב את ההבדל בין מה שקורה בבית למה שקורה בחוץ, ולכן כל החינוך שהם מקבלים בחוץ, בין אם זה בחיידר או בבית הספר, ובין אם זה בבית הכנסת כשאבא מעודד אותם לומר 'אמן' או לחזור על תלמודם, זה חלק מההתנהגות הייצוגית, זה חלק מאיך צריך להתנהג בחוץ.
אבל זה לא קשור ולא נותן להם שום רמז איך הם אמורים להיראות ולהתנהג בבית. החינוך של הבית הוא החינוך האמיתי, זה החינוך שהילד מפנים ומקבל ושילווה אותו בחייו הבוגרים גם כשאף אחד לא נמצא לידו ולא רואה אותו.
אבל למרבה הצער יש הורים שאת החינוך משאירים למלמדים בחיידר ולמורות בבית הספר, ובבית הם בקושי שמים לב שיש ילדים… אחר כך הם מתלוננים שהילד אינו מחונך. הרי מעולם לא חינכו אותו!!! רק לימדו אותו איך להיות ייצוגי!
הילד שלך אלוף בתפילה???
אחד התלמידים שלי, אברך יקר תלמיד חכם מופלג שלמד אצלי בישיבה לפני שנים. תקופה לאחר מכן הוא החל להתדרדר ברוחניות, והיה חשש מאוד גדול לעתידו הרוחני.
מאחר והיתה לי שפה משותפת איתו בתקופה בה למד איתי, החלטתי לנסות להתערב, פניתי אליו ואמרתי לו שאני חייב לדעת מה הסיבה שהוא ככה התחיל להתדרדר והפסיק להתעניין בלימודים וכו'.
הוא אמר לי "מגיד שיעור, אין לי כח למירוץ הזה?". אמרתי לו, על מה אתה מדבר? איזה מירוץ? והוא ענה לי, "נו, מה, אתה לא יודע שהיהדות זה מירוץ? כל הזמן צריכים להיות הכי צדיק, הכי תלמיד חכם, הכי בעל מידות… כל הזמן אני צריך לשמור על המיקום הגבוה שלי במדרג היהדות… זה קשה לי להחזיק שם מעמד…".
הילד הזה חינכו אותו נעבאך, שהיהדות נועדה בעיקר כדי להרשים את כל הסביבה והיכי תימצי שבאמצעותו אפשר להבליט את הכשרונות שלך והיכולות שלך.
תגידו? יש איזו אליפות בלהיות התלמיד חכם הכי גדול? צריכים להיות 'אלוף' בתורה? 'אלוף' בתפילה? במידות? להיות יותר מכל השאר?
חס וחלילה. בתורה מצאנו 'אלופים' רק אצל המשפחה של עשיו הרשע…
בחסדי שמים הבחור הזה התעשת, אנשי חינוך טובים בישיבת 'אש התורה' העמידו אותו על הרגליים ולימדו אותו להיות יהודי טוב ולא אלוף ביהדות…
רבותי, אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לקיים את המצוות בשמחה, בהתרגשות, להחדיר בהם את ההנאה מקיום המצוות ומלימוד התורה. לא רק לדאוג שהם יעשו רושם טוב בשביל השידוך המוצלח שאנחנו רוצים שהם יקבלו…
אבל איך עושים את זה? על ידי 'שיווק' נכון של היהדות בתוך הבית פנימה. וזה כבר נושא למאמר נפרד בעז"ה.