בשנת תשס"ו, חלה חמיו של הרב מרדכי נויגרשל שליט"א ואושפז בבית החולים תל השומר. הרב נויגרשל נשאר לצדו במשך כל הלילה. אחת האחיות בבי"ח זיהתה אותו וניגשה אליו, 'כבוד הרב, מחר עליך למסור שיעורים, וממילא אין באפשרותך לעזור לחמיך. מדוע שלא תחזור הביתה? אנחנו נטפל בו'. 'לא, תודה', השיב לה. 'זהו חמי, ואני חייב להיות כאן. זו לא שאלה כלל'. בבוקר, הגיע קרוב משפחה אחר והחליף אותו. הרב נויגרשל הלך להתפלל ואח"כ יצא במכוניתו לירושלים. הייתה זו שעת עומס בכבישים, והתנועה הזדחלה בכביש. כאשר יושבים בתוך פקק תנועה, בקושי מתקדמים, והנהג עייף, העיניים נעצמות. הרב נויגרשל, שלא עצם עין במשך כל הלילה, נאבק עם העייפות שאיימה להכריעו. לפתע, הבחין כי המכונית סוטה מן המסלול ויורדת אל השוליים… ומשם הידרדרה במדרון התלול, מתהפכת שוב ושוב, עד שלבסוף נבלמה נפילתה כאשר נתקלה בעץ.
ברוך השם, הוא היה חגור בחגורת בטיחות, ולכן לא נפצע, אך כעת היה לכוד בתוך המכונית ההפוכה על צידה. אנשים שהבחינו ברכב המידרדר מיהרו להגיע אליו, ולאחר מאמצים רבים הצליחו לפתוח את הדלת ולחלצו מתוך המכונית המעוכה.
הרב נויגרשל היה המום. הוא נחבל בגופו וסבל ממכות יבשות ושריטות, אך בסיכומו של דבר, יצא בריא ושלם. נס שהתרחש על בשרו בזכות המצווה. מחלציו ניסו להרגיעו, ובמקביל הזעיקו משטרה ואמבולנס למקום. בעודם ממתינים לכוחות החירום שיגיעו, נידב לו אחד הנוכחים עצה ידידותית, מבלי שהתבקש לכך: 'לא משנה מה תעשה, אל תספר לשוטרים שנרדמת על ההגה'.
מספר דקות לאחר מכן, הגיע שוטר למקום התאונה ושאל את הרב נויגרשל, 'מה קרה?' הרב נויגרשל התעלם לחלוטין מן העצה שקיבל זה-עתה והשיב לשוטר בכנות: 'אדוני השוטר, אני רוצה שתדע כי אני נוהג כמעט 20 שנה, ומעולם לא נרדמתי תוך-כדי נהיגה! אבל חמי חולה מאוד, כל הלילה ישבתי ליד מיטתו ולא עצמתי עין. אני מכבד אותו והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשותו, ולכן לא עזבתי אותו עד הבוקר, ואז יצאתי בדרכי לירושלים, בחזרה הביתה. כנראה שנרדמתי'.
אמר לו השוטר, 'המצווה הצילה את חייך. אני לא רושם לך דו"ח'.
לאחר-מכן, סיפר לי הרב נויגרשל, 'אתה יודע מדוע אמרתי את האמת? לא רק בשל הציווי שהתורה מצווה אותנו 'מדבר שקר תרחק'. אמרתי את האמת בגלל הכרת הטוב. אני יושב ליד חמי ומכבד אותו מתוך הכרת הטוב, ואז הקב"ה עושה לי נס ואני חייב להכיר טובה, רבונו של עולם הציל את חיי. וכעת, שתי דקות לאחר-מכן, הוא מבקש ממני, 'דבר רק אמת'. יש לך צד שהייתי יכול שלא לומר את האמת?!'
* * *
מספרים שבימיו האחרונים של הרה"ג רבי מרדכי וולדמן זצ"ל, מנהל ישיבת 'בית דוד' במאנסי. הוא כבר שכב במיטה חלוש ונטול כח, המחלות הקשות וייסורי הגוף שפקדוהו כבר הכריעו את גופו המיוסר, אך רוחו עוד נותרה איתנה… בקול חלוש ורפה, ביקש שיביאו אליו שלושה יהודים כשרים. דבר חשוב לו לעשות עימם. בני משפחתו ומקורביו התפלאו מאוד: 'מדוע הוא מבקש שלושה יהודים שיסורו למעונו? מה כל כך דחוף בדיוק עכשיו, כשהוא שוכב על עשר דווי?
פליאתם גברה עוד יותר, כשהסביר להם את הסיבה: 'אני חפץ לערוך התרת נדרים' – אמר בקצרה, והותירם תמהים ומבולבלים. התרת נדרים? היום? עכשיו? לא ערב ראש השנה ולא ערב יום כיפור עכשיו. הוא כלל לא מסוגל לקום ממיטתו ולעשות משהו, לא לקיים נדר ולא לחרוג מנדר. מדוע הוא זקוק להתרת נדרים עכשיו? ובכל זאת. עד מהרה הגיעו לפניו שלושה יהודים.
'שמעו נא רבותיי דיינים מומחים', לחש להם רבי מרדכי, 'נוהג אני להתקשר לאמי מדי יום לדרוש בשלומה, ובכדי לייקר ולהעריך את המצווה – נהגתי ללבוש בגדי שבת כשהתקשרתי אליה. עתה, עם כובד מחלתי, איני מצליח להתלבש בגדי שבת לשיחת הטלפון היומית הזו. מבקש אני להתיר הנדר, כדי שאוכל להתקשר לאמי מבלי ללבוש בגדי שבת!
(עלון 'הורינו')