לדעת ראשונים רבים, אסור לטאטא בשבת קרקע שאינה מרוצפת, אבל קרקע מרוצפת מותר. וכן פסק בשולחן ערוך. וישנן כמה דעות בטעם האיסור, ומהן: א. משום שמזיז בכך את עפר הקרקע. ושני פירושים לטעם זה: הפירוש האחד, משום מוקצה; וביאר הגרח"פ שיינברג זצ"ל, שהואיל והדרך לטלטל את העפר באופן זה, אין זה נחשב לטלטול 'מן הצד', אלא לטלטול רגיל של מוקצה. והפירוש השני, משום שהטאטוא גורם ליצירת גומות בקרקע, ויש בזה איסור דרבנן משום מלאכת 'בונה', [בקרקע של בית, או משום מלאכת 'חורש' – בשדה ובגינה; אך איסור דאורייתא אין בזה, כיון שזו מלאכה 'שאינה צריכה לגופה', ועוד, שהיא נעשית בשינוי]. ב. משום ש'פסיק רישא' הוא שעל ידי הטאטוא תתמלאנה הגומות שבקרקע בעפר ויושוו פני הקרקע, ויש בזה איסור דרבנן משום מלאכת 'בונה' [או 'חורש', כנ"ל; ולדעת רוב ככל הראשונים אין בזה איסור דאורייתא, כיון שהמלאכה נעשית בשינוי]. ועל פי כל הטעמים, מובן מדוע אין איסור בקרקע מרוצפת, שהרי אין בה עפר ולא גומות.
ויש מהראשונים שסוברים, שלא זו בלבד שאסור לטאטא קרקע שאינה מרוצפת, אלא שגם קרקע מרוצפת אסור לטאטא, מחשש שיטעו ויטאטאו גם קרקע שאינה מרוצפת. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג בני אשכנז. ובקרקע מרוצפת ניתן להקל ולטאטא במטאטא רך מאוד, וכל שכן באמצעות מטלית וכדומה. ובמקום שרוב הבתים מרוצפים בקרשים, מותר לטאטא את ריצפת הבית כרגיל. ואם רוב הבתים מרוצפים באבנים, אין להקל בכך, משום שיש אומרים שגם בין שורות האבנים מתמלאות גומות בעפר על ידי הטאטוא. וריצוף הקרמיקה והפורצלן וכיוצא בהם – המצוי בזמננו – הורו הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שנחשב כריצוף בקרשים, שאין לחשוש בו למילוי גומות בין שורות המרצפות; אך יש לשים לב, שגם בזמננו קיימים מקומות שהריצוף בהם עשוי מאבן, ודינם כנ"ל.
ובחצרות הבתים, בשדות ובגינות – אסור, לדעת הרמ"א, לטאטא גם קרקע מרוצפת, כיון שרובן אינן מרוצפות אף בזמננו. וחצר מרוצפת המהווה המשך ישיר לבית מרוצף – לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, דינהּ כריצפת הבית, והגר"נ קרליץ זצ"ל הסתפק בדבר. וכל קרקע שמותר לטאטאהּ – מותר הדבר אף באופן שיש עליה פסולת שהיא מוקצה. לדעת המשנה ברורה, טעם ההיתר הוא משום שזהו טלטול 'מן הצד' לצורך השבת; ולדעת החזון איש, טעם ההיתר הוא משום שהפסולת נחשבת כ'גרף של רעי', המותר בטלטול [ראה במקורות], וכן משום שהפסולת בטֵלה לקרקע, והאדם המטאטא נחשב כעוסק ביִפוי הקרקע ולא בטלטול המוקצה.
[שו"ע שלז, ב (וראה שם שח, לד), משנ"ב ו, ח, ט ו־יא, שעה"צ ג, ד ז ו־ח (וראה עוד שם), וביה"ל ד"ה אסור, ד"ה ויש, ד"ה וכן וד"ה הקלים; בו"מ דרשו, 18, 21 ו־22]
האם מותר להניח פרחים באגרטל עם מים בשבת? והאם מותר לטלטל את האגרטל בשבת?
פרחים וענפים שהיו מונחים במים בכניסת השבת, והוצאו מהם בשבת, מותר להחזירם בשבת לאותם המים שבתוכם היו, אבל אסור להוסיף על המים, וכל שכן שאסור להחליפם במים אחרים. ואם שכח להניחם במים בערב שבת, אך יש ברשותו כלי עם מים המתאים לכך, יתכן שניתן להקל ולהכניסם למים אלו בשבת. וכל האמוּר הוא דווקא בפרחים ובענפים שהוכנו בערב שבת על מנת שיעמדו בבית לנוי, וכדומה, אבל ענפים ופרחים שלא הוכנו לכך, הרי הם מוקצה ואסורים בטלטול.
ופרחים הנפתחים מכוח המים, אסור אף להחזירם למים שהיו נתונים בהם, ויש בכך חשש לאיסור דאורייתא של מלאכת 'זורע'. וכן הדסים וערבות, דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, שאסור להחזירם למים אלא אם כן אינם טריים ולא יוסיפו לצמוח על ידי המים, אבל אם הם טריים ויוסיפו לצמוח על ידי זה [כמצוי בהדסים שמוסיפים לצמוח ולהתארך בראשם, או בערבות המוציאות שרשים במים], דינם כפרחים הנפתחים במים שאסור אף להחזירם למים. אולם, פרחים שכבר נפתחו, ונתינתם במים אינה גורמת אלא שיפתחו מעט יותר, הורה הגר"נ קרליץ זצ"ל, שמותר להניחם במים, שהנחתם במים אסורה רק באופן שעל ידי המים הם נפתחים לראשונה. וכן הדס שעליו נפתחים מעט כשהוא מונח במים אך אין צומחים בו עלים חדשים, דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, שמותר להניחו במים, משום שהיפתחות העלים אינה נחשבת כגדילת ההדס. ופרחי נוי הנפתחים על ידי הכנסתם למים, ומונחים באגרטל עם מים, דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכל עוד הם בתהליך פתיחתם אין לטלטל את האגרטל אלא בנחת, משום שנדנוד המים עלול לזרז את פתיחת הפרחים וגידולם.
[שו"ע שלו, יא, משנ"ב נג-נד, ושעה"צ מח; בו"מ דרשו, 48]
האם מותר להגביה עציץ מהריצפה בשבת? מהו ההבדל ההלכתי בין עציץ חרס לעציץ פלסטיק? עציץ בדירה שבקומה שביעית – היתכן שיונק מהקרקע?
צמח המונח בכלי נקוב העומד על גבי הקרקע – ובלשון חכמינו ז"ל: 'עציץ נקוב' – הריהו כמחובר לקרקע מדאורייתא, משום שיונק מהקרקע דרך הנקב. וביאר החזון איש, שאף אם הנקב בצד הכלי ולא בתחתיתו, אם הנקב אינו גבוה משורשי הצמח, השורשים 'שואבים' את אֵדי הקרקע ויונקים ממנה. ולפיכך, אסור מדאורייתא לתלוש עלים מצמח זה בשבת, או להשקותו. וכן אסור להגביה את העציץ מהקרקע ולהניחו על גבי חפץ החוסם את יניקתו, כגון שולחן, וכן להיפך – עציץ המונח על גבי חפץ החוסם את יניקתו, אסור להניחו על הקרקע. [ויש אומרים שאם הצמח מונח בכלי עץ, אינו נחשב כמחובר לקרקע מדאורייתא, למרות שהכלי נקוב]. ועציץ נקוב התלוי באוויר – לדעת חלק מהראשונים, וכן פסק השולחן ערוך – הפסק האוויר אינו מונע את היניקה, ודינו כמחובר לקרקע; ולמרות זאת, אסור מדרבנן להגביה עציץ המונח על הקרקע [ואף לזמן קצר – קצות השולחן], או ליטול עציץ התלוי באוויר ולהניחו על הקרקע; וטעם האיסור, משום שיש הבדל בין שני המצבים בעוצמת היניקה ובאיכותה, או משום שפעולת ההגבהה מהקרקע נראית כתלישה, וההנחה על הקרקע – נראית כנטיעה.
וצמח המונח בכלי מתכת שאינו נקוב העומד על גבי הקרקע – ובלשון חכמינו ז"ל: 'עציץ שאינו נקוב' – אינו נחשב כמחובר לקרקע מדאורייתא, אבל מדרבנן נחשב כמחובר, ואסור לתלוש ממנו בשבת או להשקותו. ויש אומרים, שיתכן כי בזמננו, שמקובל לגדל זרעים ופרחים שונים בעציץ שאינו נקוב, אסור מדאורייתא לתולשם בשבת או להשקותם. וכן אסור מדרבנן להפריד בין עציץ שאינו נקוב לבין הקרקע, או להניחו על הקרקע; אולם, מותר להגביהו מהקרקע ולתלותו באוויר, וכן להיפך – אם הוא תלוי באוויר, מותר להניחו על הקרקע. ונחלקו ראשונים בנוגע לכלי עץ – יש אומרים, שאף כשאינו נקוב דינו כעציץ נקוב, משום שהיניקה מחלחלת דרך העץ; ויש אומרים, שדינו כדין כלי מתכת; [וראה לעיל דעה נוספת בנוגע לכלי עץ]. וכן נחלקו בנוגע לכלי חרס – יש אומרים, שאף כשאינו נקוב דינו כעציץ נקוב, כיון שהוא דומה לעפר; ויש אומרים, שדינו כדין כלי מתכת. ומספק, יש להחמיר ככל השיטות, ולהחשיב צמח המונח בכלי עץ וחרס שאינם נקובים, על גבי הקרקע, כמחובר לקרקע מדאורייתא. וכלי פלסטיק – לדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, דינו ככלי מתכת, ויש שמסרו כן גם בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אך מדברי הגר"ח קניבסקי זצ"ל בשמו, וכן מדברי השבט הלוי, נראה שלא הכריעו בדבר.
ועציץ המונח על גבי אבן, דעת החזון איש, שאינו נחשב כמחובר לקרקע, אולם, עציץ המונח על גבי המרצפות שבימינו – דעת השבט הלוי, שנחשב כמחובר לקרקע [בהתאם לכללים האמוּרים לעיל], משום שהמרצפות אינן חוסמות את יניקתו מהקרקע; לכל הפחות לחומרא. ואף בקומות גבוהות, שבהן המרצפות אינן צמודות לאדמה – אם אין דבר אחר המבדיל בין העציץ לאדמה מלבד האוויר והמרצפות שבקומות שמתחתיו – דעת השבט הלוי שיש להחשיבו [לחומרא] כמחובר לקרקע; אולם, לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, בקומות גבוהות אין להחשיב את העציץ כמחובר. וגרירת עציץ על גבי הקרקע, הורה הגר"נ קרליץ זצ"ל שמוּתרת, משום שאינו מוגבה מהקרקע והיניקה אינה נחסמת כלל, [אך בקומה גבוהה, לדעה המחמירה הנ"ל – יתכן שיש לחשוש שבקומות התחתונות, במקום המכוּון כנגד מקום הגרירה של העציץ, נמצא חפץ החוסם את היניקה]. וצמח שבעציץ המונח על גבי חפץ החוסם את יניקתו, אשר ענפיו מתפשטים החוצה ותחתיהם אין חפץ החוסם את היניקה – דינו כמחובר לקרקע, כיון שהענפים יונקים מהקרקע. וכפי האמוּר לעיל: תלישה והשקייה אסורות בשבת – לכל הפחות מדרבנן – בכל עציץ שהוא, בכל מקום שהוא מונח בו.
[שו"ע שלו, ז-ח, משנ"ב מא-מה, שעה"צ לו-לז, וביה"ל ד"ה מעציץ, וד"ה אפילו; וראה ביה"ל ד"ה על, ומשנ"ב שיב, יב; בו"מ דרשו, 31, 33 (בהתאם למקורות), 34 ו־37; וראה שם, 24 ו־36; (ארח"ש יח, הע' מו; וראה שם, כ)]