צוות 'לקראת שבת'
"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד')
לפני עשרות שנים סיפר לי אבי מורי, מרן שר התורה זצ"ל, את המעשה הבא, והיה זה יום אחד בלבד לאחר שהתרחש אותו מעשה, וכך סיפר: שהגיע אליו יהודי בן שמונים, והחל לבכות בדמעות שליש. לשאלתו של אבא, סיפר הלה כי הינו כבן שמונים שנה, ובכל זאת – אינו מצליח ללמוד דף גמרא! אפילו לא דף אחד, בשום פנים ואופן! ככל שהוא מנסה, בשיעורים, עם חברותות, כלום… הראש פשוט אטום!
לאחר שהיהודי פרק את כאבו, הוא הוסיף ושטח את פליאותיו, שלש במספר:
ראשית, הוא סיפר כי בכל תחום אחר, מלבד בגמרא – הוא ממש בגדר של 'גאון'. חשבונות מורכבים הוא מחשב בשניות, ועניינים מסובכים – גם כאלו שמעולם לא היה לו רקע מוקדם לגביהם – הוא קולט מיד. רק בתחום אחד הוא מתקשה באופן קיצוני: בלימוד הגמרא!
שנית, הוא טען, כל בניו – הינם תלמידי חכמים מופלגים, מוצלחים, מוכשרים ומביני דבר. את הכישרונות, כך לדבריו, נראה שהם קיבלו ממנו. רק הבדל אחד יש בינו לבינם: הם – מבינים היטב כל סוגיה שניגשים אליה, ואילו הוא – לא מצליח להבין אפילו שורה!
ואילו הפלא השלישי, נעוץ בעבר, ומאפשר לשים את האצבע על התאריך המדויק שבו הכל החל. הזקן סיפר שבילדותו, בהונגריה שלפני המלחמה, אביו שלח אותו ללמוד בישיבה, בה היה מקובל להצמיד בחור מבוגר לכל בחור חדש שהגיע לישיבה, בכדי שיחזור עימו על השיעורים וידריך אותו בנתיבות ההבנה והסברא הישרה. במשך חצי שנה, זמן חורף שלם – הוא למד בישיבה, ועשה חיל, עד שהבחור המבוגר שלמד עימו העיד בפני אביו כי אין לו ספק שאהיה מגדולי הדור. אולם כאשר חזר אל ביתו לפסח, ושב אל הישיבה לאחר החג – הראש נסתם.
כעת, לאחר ששטח את התמונה במלואה, התחנן הזקן בפני אבי מורי שיעניק לו עצה וברכה – בכדי שיוכל להבין דף גמרא.
אבל אבא הביט בו במבט חודר, ושאל: "אמור לי… באותו פסח, בו חזרת אל ביתך, אי-שם עשרות שנים לאחור… האם יכול להיות שאכלת מאכל אסור כלשהו?".
לשמע השאלה, נראה היהודי כהלום רעם. הוא השפיל את מבטו וסיפר בשקט: "כן, רבי… באותו הפסח, כשהייתי בעיירה, פגשתי כמה חברים שיצאו לתרבות רעה, ואנו ניהלנו וויכוח בענייני אמונה. בסופו של דבר, התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, והם הצליחו לגרום לי להכניס לפי חתיכה של 'דבר אחר'… יאמין לי הרבי! עד היום החרטה אוכלת בי בכל פה! שנים שאני מתחנן לסליחה ולמחילה משמים!" סיפר היהודי בדמעות, ואבי מורי נענה ואמר לו:
"אכן נודע הדבר… אין ספק, כי אותה אכילה של איסור שאכלת – היא זו שאטמה את ראשך, ובגללה אינך יכול להבין מאומה בתורה הקדושה! אפשר שכשרונותיך ברוכים, ייתכן שאתה גאון בכל תחום, אולם התורה הקדושה – אינה יכולה לחדור לראשך!".
מקור התובנה
וכאן, הוסיף אבא זצ"ל וסיפר לאותו יהודי את המעשה הבא:
בעיירה לומז'ה, התגוררה משפחה ולה תשעה בנים. מתוכם, שמונה – היו מצוינים ממש בכל מידה נכונה: מצוינים בתורה, מצוינים בדרך ארץ, מצוינים בתפילה, מצוינים במידות טובות, בקיצור: זרע בירך השם! ואכן, לא היה זה מפתיע… אם המשפחה – מפורסמת היתה בעסקנותה ובצדקנותה, האבא – היה תלמיד חכם שישב יומם ולילה על התורה והעבודה, ואך מתבקש היה שתורה תחזר על אכסניה שלה.
כך, שמונה בנים, שמונה – מתוך תשעה. הבן האחרון, היה שונה. בכל הנוגע לעבודת השם, לתפילה ולמידות טובות – הוא לא נפל במאומה מאחיו הגדולים, ואולי אפילו עלה עליהם. אולם בכל הנוגע ללימוד התורה – הראש שלו היה פשוט אטום! הוא לא קלט מאומה! ההורים לא ידעו את נפשם… מה יכול להיות ההסבר לכך שאחרי שמונה ילדים מוכשרים ומוצלחים – דוקא התשיעי יהיה אטום וחתום? גם הילד עצמו היה בוכה בתפילותיו ומתחנן לרחמי שמים, אך מאומה לא עזר. הראש נותר סתום כשהיה.
כך, עד לאותו היום בו הגיע הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע לבקר בעיר. כמובן, כל בני העיר ניצלו את ההזדמנות בכדי לזכות לראות את זיו פניו ולהתברך מפי קדשו, ואמו של הילד דנן – ביניהם. כאשר הגיע תורה להיכנס אל חדרו של הגאון הצדיק – היא פרצה בבכיות נוראות והחלה מתנה את צערה: "רבי! יש לי תשעה ילדים, שמונה מתוכם – עילויים של ממש, ואילו התשיעי – מוחו אטום וחתום! כל מה שניסינו לא מצליח! אנא, רבי! עוצה לנו עצה!" התחננה, ורבי עקיבא איגר נענה והשיב בלי היסוס: "נראה, שילד אכל מאכלות אסורות, עליהם כבר נאמר בגמרא כי הם מטמטמים את הלב!".
לשמע הדברים, נזעקה האם. "חלילה, רבי! הילד אינו אוכל מאומה מחוץ לבית, ואני מקפידה בהקפדה יתירה על כשרות עד לדקדוקי דקדוקים! את הקמח אני מנפה בעצמי, ולחם מבחוץ לא נכנס. את כל המאכלים שמוגשים אל השולחן אני מכינה בעשר אצבעותיי, ובודקת בשבע בדיקות וחקירות. את העופות – שוחט בעלי בעצמו, לאחר בדיקת הסכין כדת וכדין. לא יכול להיות שהבן שלי אכל מאכלות אסורות!".
אולם רבי עקיבא איגר, בשלו. "וכי מה ביכולתי לעשות? הדברים נראים על פניהם ברורים… אין לי ספק שהילד אכל מאכלות אסורות! נסי לברר זאת!".
סעודת חתונה
האם, כמובן, לא התווכחה. אמונת חכמים היתה לה בשפע. היא חזרה אפוא אל ביתה, וסיפרה לבעלה דברים כהווייתם. כמובן, גם האב הגיב בדיוק כפי שהגיבה רעייתו שעה קלה קודם לכן: הוא השתומם והתפלא, אולם גם בליבו בערה אמונת חכמים, והוא הבין שבוודאי דברים בגו. לפיכך, מיד כשחזרת הילד הביתה מה'חיידר' – קראו לו ההורים, שניהם יחדיו, והחלו לחקור אותו ביסודיות – האם ייתכן שאכל דבר מה מחוץ לבית, אי פעם.
בתחילה, הילד שלל את האפשרות מכל וכל. "הלא אסרתם עלי לאכול מאומה מחוץ לבית!" טען בנחישות, אולם לבסוף, כשסיפרו לו אודות דבריו של הגאון הצדיק, וביקשו כי ינסה לנבור בזכרונו ולדלות אולי מעשה שאירע פעם, בעבר הרחוק – הוא נזכר לבסוף…
היה זה חמש שנים קודם לכן, כשחזר מהחיידר, עבר ליד פונדק יהודי קטן – בו נערכה חתונה. המאכלים הדיפו ריח ניחוח, והבטן שלו קרקרה… בבית, אף פעם לא היה יותר מדי אוכל… כך, כאשר הזמינו אותו להכנס ולאכול משהו – התפתה לבסוף. ככלות הכל, היה אז ילד קטן, כבן חמש או שש שנים בלבד!
כעת, כבר לא נדרשה אמונת חכמים בכדי להבין שהגאון הצדיק קלע אל המטרה. אולם ההורים עדיין לא הבינו… המקום בו אכל הילד – נחשב למקום בעל כשרות מהודרת, והוא היה מנוהל על ידי יהודי ירא ושלם! לא ניתן היה להעלות על הדעת שלמקום זה יכנסו מאכלות אסורות! ובכל זאת, ההורים היו נחושים לרדת לחקר הדברים.
הם החישו אפוא פעמיהם אל עבר הפונדק, והתחננו לבעל המקום כי ינסה לרענן את זכרונו ולשחזר באיזו חתונה מדובר – על פי הסימנים שמסרו לו. הוא ניסה לעזור, נבר בפנקסים ישנים, ולבסוף – גילה. הוא מצא תיעוד מפורט של כל ההכנות לאירוע – סעודת נישואין של זוג בזיווג שני, ואף את זהות השוחט ששחט את העופות שהוגשו בחתונה: היה השוחט המפורסם ביותר בכל האזור, ירא שביראים, מומחה שבמומחים. אמנם בשנים האחרונות כבר הזדקן וחדל לשחוט, אולם אין ספק ששחיטתו עד ליום האחרון בו אחז סכין בידו – היתה לעילא ולעילא.
אכן נודע הדבר
לאחר בירור נוסף, גילו ההורים כי השוחט כבר עזב את העיר, ועבר להתגורר בבית בתו – בכפר נידח כלשהו. אך הם לא התעצלו ולא חסכו בהוצאות… עוד באותו היום שכרו עגלון וכרכרה, ויצאו לדרכם אל השוחט – בתקווה שיצליחו לדלות מפיו מידע נוסף, שאולי יהא בו כדי לשפוך אור על התעלומה. אל הכפר הנידח – הם הגיעו בשעת לילה מאוחרת, ומיד איתרו את הבית ודפקו בדלת, והיא נפתחה על ידי השוחט עצמו – שנראה מבוהל מהדפיקות המפתיעות בשעה כה לא שגרתית.
כשראה השוחט מולו שני אנשים שנראים מכובדים, מהוגנים, נחה דעתו. הוא הזמין אותם להיכנס אל הבית פנימה, שם ישמע בנחת את אשר בפיהם. ואכן, הם נכנסו, התנצלו על השעה המאוחרת, אולם שטחו בפניו את הסיפור כולו – מראשיתו ועד סופו…
"אנא, בנפשנו הדבר! אנו יודעים שחלפו שנים, אנו יודעים ששמך הלך לפניך מאז ומעולם כשוחט מומחה וירא שמים, ואין אנו מטילים דופי חלילה… אולם אולי, בכל זאת, תצליח להיזכר במשהו שיסביר לנו מה קרה לבננו הקטן באותו היום?" התחננו ההורים, ורק אז הבחינו כי פניו של השוחט מחווירות כסיד…
לפתע, הוא פרץ בבכי תמרורים, ומבין יבבותיו פרצו המילים בכאב נורא: "האם באתם עד לכאן כדי להזכיר לי את חטאי? הלא הידיים הללו, ששחטו את העופות לחתונה ההיא – הן תצלינה בגיהינום! אבוי לי! אבוי לנפשי!" הוא המשיך ליילל.
"מה קרה? האם השחיטה לא היתה כתקנה? האם העופות היו טרפים חלילה?" שאלו ההורים בחשש, ואילו השוחט נענה והשיב בעוד הדמעות זולגות על לחיו בלא מעצורים: "חלילה! חלילה וחס! השחיטה היתה מצויינת, והעופות נקיים מכל סרך איסור… אבל החתונה! אוי! אבוי לי!"…
וכאן, פתח השוחט וסיפר, כי האשה שנישאה באותו היום – התגרשה מבעלה הקודם בגט שהיתה שאלה על כשרותו. סביב הנושא התעורר פולמוס גדול בין הפוסקים, ובסופו של דבר יצאו גדולי הדור בפסק דין נחרץ, על פיו אסור לא להינשא עד שתקבל גט נוסף מבעלה הראשון. אולם הם לא הסתפקו בכך… הם הכריזו, כי על השוחט שישחט את העופות לשמחת נישואיה של אשה זו, אם תינשא על פי הגט הנוכחי, לדעת – כי שחיטתו נבילה, ומי שיאכל ממנה הרי הוא כאוכל נבילות וטריפות!
"כששחטתי את העופות לחתונה זו, לא ידעתי מאומה אודות זהותה של הכלה, ובודאי שלא ידעתי מאומה אודות פסק הרבנים. אילו ידעתי, לא העליתי בדעתי לצאת חוצץ כנגד פסקם של כל גדולי הדור! אולם לאחר מעשה נודע לי הדבר, ומאז ועד עתה אינני מוצא מנוח לנפשי… אמנם שוגג הייתי, אולם האכלתי את כל משתתפי השמחה בעופות לגביהם קבעו גדולי הדור כי כמוהם כנבילות וטריפות!" התאונן, והמשיך לבכות, בכי חסר שליטה.
חסר פיתרון
כעת, התמונה כבר היתה ברורה במלואה. ההורים עזבו את ביתו של השוחט, חזרו ללומז'ה, ולמחרת בבוקר התייצבו בפתח חדרו של הגאון הצדיק וסיפרו לו את שגילו. הילד אכן אכל מחוץ לבית, אוכל אמנם כשר – אך כזה שהרבנים פסקו עליו שכמוהו כנבלות וטרפות.
"מה עלינו לעשות כעת?" התחננו ההורים לתשובה, ורבי עקיבא איגר נענה והשיב: "רק דבר אחד יעזור לילד… לימוד התורה מתוך הדחק! עליכם לשלוח אותו למקום אחר, הרחק מהבית, שם ילמד תורה מתוך הדחק – ואו אז ייפתח ליבו לרווחה!".
ואכן, כך עשו ההורים, ולמותר לציין כי מדבריו של גאון ישראל לא נפל מאומה. בהיותו הרחק מביתו, בלמדו תורה מתוך הדחק – הוא עלה והתעלה, עד שהיה לגדול בישראל.
את הסיפור הזה סיפר אבי מורי ליהודי הזקן, והוסיף: "את הסיפור הזה שמעתי לאחרונה, וכששמעתי את סיפורך שלך – נזכרתי בו מיד, והבנתי: בודאי גם אצלך מדובר באותה סיבה שמיימית, שגרמה לראשך להפוך אטום וחתום בפני דברי התורה הקדושה! כעת, הסיבה ברורה, ולא נותר אלא למצוא פתרון… ובכן, הפתרון פשוט: תצום יום אחד – ובכך יתכפר לך על שאכלת מאכלות אסורות, וירחם עליך היושב במרומים!".