היה זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. מיליוני בני אדם, לא עלינו, כבר קיפחו את חייהם במלחמה מתמשכת ומיותרת זו. מרדכי גוטרמן היה חייל יהודי שומר מצוות, ששירת בין חיילים גויים בצבא הקיסר הגרמני. הוא הרגיש כל העת כי הוא נלחם בעל כרחו במלחמה שאינה שייכת לו.
בתקופת לחימתו בשדות הקרב, הוא היה עד לזוועות איומות. בוקר אחד, נכנס הגדוד שבו שרת מרדכי, לכפר קטן ופסטורלי שאותו כבשו מידי הצרפתים. הכפר היה ריק, יושביו נמלטו בחרדה. מרדכי נשלח עם חיילים נוספים לעבור בין הבתים ולבדוק אם נותרו בהם חיילי אויב. בסיום המשימה, הוקם במקום בסיס צבאי קטן, שבו הם היו אמורים להתארגן עד למתקפה הבאה.
"חצי שעה הפסקה!" הכריז המפקד. רבים מהחיילים ניצלו את הזמן למנוחה קצרה. מרדכי החליט לנצל את ההפסקה כדי להסתובב מעט בין בתי הכפר, לנשום אויר צח ולחשוב על מצבו.
הוא התיישב בחצר אחד הבתים הנטושים, התמתח קלות ובמוחו דמיין את יקיריו. הוא חשב על אשתו שאינה יודעת דבר על גורלו, אם הוא חי או מת, בריא או פצוע. הוא חשב על בנו הפעוט, שאותו ראה רק פעם אחת בחייו.
הוא הביט סביבו, נתן לזכרונות לשטוף אותו ולמלא את לבו בגעגועים. מבטו נתקל בשמש השוקעת מעל ההרים, ואז הוא נזכר בבהלה – שעת השקיעה מתקרבת, והוא עדיין לא התפלל מנחה! מרדכי קפץ ממקומו וניגש אל הבית הסמוך.
הוא פתח את הדלת, נתן לקרני השמש לחדור בעדה ולהאיר לפניו את הדרך, נכנס אל הבית בזהירות ומישש ליתר ביטחון את הרובה, שהיה תלוי ברישול על כתפיו. השטח היה נקי.
מרדכי נעמד סמוך לאחד מקירות הבית וביקש להתחיל להתפלל. הוא שלח את ידו מתוך הרגל אל ראשו, אבל לתדהמתו ראשו היה גלוי. כנראה ברגע של חוסר תשומת לב, הכובע נפל מראשו. מרדכי הביט בשעונו, נותרו לו רק שלוש דקות עד לסיום ההפסקה, ואצל הגרמנים, כידוע, חובה לדייק!
הוא התבונן סביבו בקדחתנות. הבית היה מבולגן למדי, נראה היה כי יושביו ברחו ממנו ברגע האחרון ובהפתעה גמורה. כלים מלוכלכים ושרידים מארוחת הצהריים היו מונחים על השולחן. ספר פתוח היה מוטל על הכורסא, מגפיים כהים היו מונחים ברישול מתחת לכסא.
מרדכי לא ראה סביבו שום דבר שיכול היה לשמש לו כיסוי ראש. בהברקה של חוסר ברירה הוא התכופף, חלץ את אחד ממגפיו והסיר את הגרב מרגלו. בלית ברירה, החליט שהיא תשמש עבורו כיסוי ראש. הוא דחף את רגלו בחזרה אל המגף, והניח את הגרב על ראשו, כששוליו מכסים את אזניו. הוא חייך למחשבה על מראהו המוזר, אבל לא היתה לו ברירה אחרת.
הוא שיפשף את ידיו, פנה אל הקיר והתחיל להתפלל. התפילה מילאה אותו בכח, הוא שאב חיזוק מהמילים הקדושות. התפלל על החיילים היהודים הפצועים, על הוריו, על זוגתו ועל בנו הקטן שנותרו על אדמת גרמניה, כשהם חרדים לגורלו.
כשהוא שקוע בתפילה, שמע לפתע מרדכי קולות מחוץ לבית. חושיו נדרכו. הדלת נפתחה בתנופה, מרדכי כמעט קפא על מקומו, אבל החליט להמשיך בתפילתו. מפקדו נכנס אל הבית ועיניו כמעט יצאו מחוריהן בתדהמה. הוא הביט במחזה המוזר: חייל עומד ומדבר אל הקיר, עיניו עצומות וגרב ארוך משתלשל מראשו עד כתפיו.
הוא היה מפקד מנוסה, והסיק את המסקנה המתבקשת. הלם קרב. "ווגל!" פקד המפקד על עוזרו הנאמן, "גוטרמן השתגע. שלח אותו מיד לחופשה, בבית כבר יטפלו בו כמו שצריך".
בשעה שמרדכי עשה את דרכו הביתה, הותקף בהפתעה הגדוד שבו שרת על ידי חיילי האויב הצרפתי. מכל מאתיים וחמישים החיילים – איש לא ניצל – מלבד איש אחד מטורף שדיבר אל הקיר, כשגרב מונח על ראשו…
(פניני עין חמד, מאה ושנים סיפורים)