סיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל:
שמחת בית השואבה בבית המקדש היתה למעלה מכל מה שאנו מנסים לתאר. מן השמחה הזו שאבו רוח הקודש, עד שיונה הנביא קיבל את הנבואה שלו בעקבות שמחת בית השואבה. חז"ל מתארים איך חסידים ואנשים מעשה היו זורקים שמונה אבוקות ותופסים אותן.
הם, גדולי הדור ואנשי מעשה, היו יודעים אקרובטיקה… מסוגלים היו לכתוב את שם ה' עם ארבעה קולמוסים בבת אחת, ועוד כל מיני פטנטים שהם הצליחו להראות.
לא זכינו לראות אותם, אבל זכינו לראות את גדולי דורנו ששים ושמחים, ועושים כל מיני דברים שהם לכאורה למעלה מכוחם.
בשמחת תורה היינו רוקדים עם ה"חזון איש" זצ"ל. אנשים היו מרימים אותו על כיסא ורוקדים איתו. כולם היו רוקדים בהתלהבות – "צדיק כתמר יפרח" – "אור זרוע לצדיק", והוא לא אהב את זה ולא סבל את זה. ובכל זאת מה ביכולתו לעשות מול כולם? בהזדמנות הראשונה שהיתה לו היה מחליק מן הכיסא ועובר לרקוד עם הציבור. בשניות הראשונות אנשים אפילו לא שמו לב… עד שהבחינו שהם רוקדים עם כיסא ריק… הוא היה בן שבעים, עם זריזות שלא תיאמן!… משתחל בשקט מן הכיסא ורוק עם הציבור…
כל לילה של שמחת בית השואבה הוא היה מאיר מרוב שמחה! כשהיו באים תלמידיו היה מוזג לכל אחד כוסית יין ואומר להם: "בואו נעשה ריקוד". תוך כדי שהוא רוקד היה עושה כל מיני אקרובטיקות… לפעמים הוא היה יושב על המיטה בישיבה מזרחית. אנחנו היינו שרים והוא היה מנצח עלינו. עד שהיה מתעייף ואומר לנו: "עכשיו נשיר 'כי בשמחה תצאו'", ואנו ידענו שצריך לסיים…
***
אלו הם דברי הזוהר שהיו שרים אצל הגאון מוילנא ואצל ה"חזון איש": "כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה" – כשעם ישראל יושבים ועוסקים בשמחת התורה, "קדשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה" – הקדוש ברוך הוא אומר לפמליא שלו: חזו חזו – בואו תראו בני חביבי, ששוכחים את הצרות שלהם ועסוקים בשמחה שלי. בואו תראו כמה הם שמחים איתי!
את השיר הזה בניגון המפורסם שלו אני זוכר את ה"חזון איש" שר. זהו השיר היחיד שאני זוכר שהוא שר אותו.
מי שלא ראה את ה"חזון איש" שמח בשמחת תורה לא ראה שמחה מימיו. הוא היה אדם צנום, שקט וצנוע, וביום הזה כאילו הפך לאיש אחר.
בשנת תש"ט הגיע מרן הרב מבריסק זצ"ל לבני ברק, וה"חזון איש" זצ"ל אירגן לו אכסניה בישיבת "תפארת ציון". אחרי ההקפות הלך ה"חזון איש" כדרכו להשתתף בהקפה אחת בפוניבז' ובשנה ההיא המשיך משם לבקר את הרב מבריסק. בדרכו ליוו אותו כמה בחורים, וביניהם הייתי גם אני. הפגישה ביניהם היתה מעניינת מאד – ה"חזון איש" עמד במרחק של שלושה-ארבעה מטרים ואמר לו: "גוט יום טוב!" הבריסקער רב ענה לו: "גוט יום טוב!" הם התבוננו זה בזה במשך עשר דקות, ושוב אמר ה"חזון איש": "גוט יום טוב", והרב מבריסק ענה לו: "גוט יום טוב". לאחר מכן חזר ה"חזון איש" הביתה.
כשהגיענו לביתו יצא ה"חזון איש" מגדרו והתחיל להרקיד אותנו סביב הבימה. יותר מהר ויותר מהר. לא יכולנו לנשום… הייתי אז ילד בן שתים עשרה וחצי, אני זוכר שחשבתי לעצמי: מה הוא כל כך שמח? והבנתי, כי ככל הנראה הוא התרגש מזה שזכה לראות את הנסיך של שלשלת מלכות התורה שבראשה עמד רבי חיים מואלוז'ין, והוא שמח על הזכות שלו לזכות לראות את מלכות התורה – מאן מלכי רבנן. הרגשתי שזו היתה נקודת ההתרגשות שלו, ולכן הוא הרקיד אותנו מהר יותר ומהר יותר.
אחר הצהריים הוא שוב עשה ריקוד. באמצע פנה לנוכחים ואמר לכל אחד: "נכון שאתה לא תרקוד איתי, ואתה – בטח לא תרקוד איתי, ואתה ודאי שלא… הספסל הזה ירקוד איתי!" הוא הרים את הספסל הרחב שעליו היה יושב ולומד, תוך שהוא כותב חידושי תורה, ונשא אותו על כתפו. פתאום התחיל לרוץ איתו את המדרגות עד הגג שבו היה המנין בימים הנוראים, ורקד עמו בהתלהבות – ספסל שלמדו עליו תורה שנה שלימה ראוי לרקוד איתו!
שנים מאוחר יותר נזכרתי באותו ריקוד… ליד וינה נערך סמינר בהשתתפות שבעים משפחות. בין המרצים היו הרב יגן זצ"ל ולהבדיל בין חיים לחיים רבי דן סגל שליט"א. היינו צריכים ויזה ולא הצלחנו לקבל. לא ידענו מה לעשות. הרב יגן קבע: "נעשה כוונות ונעבור בלי ויזה"… הוא הורה לנהג הגוי להתקדם, והלה עבר את כל הגבולות בלי שאף אחד עצר אותו. הגענו לבית הכנסת של המהר"ל, ושאלנו אם יש שם משהו שהמהר"ל עצמו השתמש בו. תפסנו את הסטנדר ורקדנו איתו שלשת רבעי שעה – "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, צדיק כתמר יפרח…" הרגשנו שאנו רוקדים עם המהר"ל עצמו…
באותו רגע נזכרתי בריקוד של ה"חזון איש" עם הספסל שלו. עמל התורה על ספסל שנה שלימה גורם שהספסל הזה יהיה שוה. זה לא סתם עצים ואבנים, זה ספסל של עמל התורה!
יום שמחת תורה חותם את הימים הנוראים הנותנים לנו כוחות וחשק לעבודת ה' למשך כל השנה כולה.
('אריה שאג', ימים נוראים – סוכות)