סיפר אחד האברכים שפעם הרגיש ברבי יצחק שבשעה שהרימו אותו על כסאו ורקדו אתו, שפתותיו נעות. הוא התכופף אליו להקשיב למלמולו, ושמע שהוא חוזר כל הזמן לעצמו באותו ניגון ששרו לפניו

הרב מאיר בנימיני

בספר תנועת המוסר, בו מסופר על חרדת הדין הנוראה שהייתה לרביע איצ'לה בלאזר בימי הדין. מסופר עוד כי "עם כל חרדתו הגדולה כשהגיעו ימי חג הסוכות היה רי"ב נהפך פתאום לאיש אחר ומתמלא רוח של שמחה.

בימי שבתו בקובנה, היו נוהגים בני הישיבות והכוללים לקיים בו הקבלת פני רב ברגל, באחד מלילי שמחת בית השואבה והיו מבלים אצלו בתהילות ותשבחות ובשירה עד אור הבוקר.

רבי איצ'לה היה מבדח את הקהל באימרות חרוזים בלוית הניגון המיוחד להם כפי הנהוג אז בישיבות בעת חדוה, ומביע בהם רעיונות התעוררות מענינא דיומא ודברי בדיחה משולבים ביקורת נאה, והתלמידים המשתתפים מבין האורחים היו עונים כנגדו בחרוזים ולפעמים היה מתלקח ויכוח בחרוזים בינו ובין האחרים, והשמחה היתה מגיעה לשיאה.

האורחים החורזים היו דורשים באותו זמן בכבודה של אכסניה, ומשבחים ומפארים את רבי יצחק בלאזר. מתוך התלהבות השמחה, היו מרימים אותו עם כסאו נושאים אותו על כפיים ורוקדים לפניו תוך שירת פסוקי תשבחות על צדיקים, כגון "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" וכדו'.

והוא מוסיף: "יש שהיו תמהים שרבי יצחק בלאזר הידוע כעניו ושונא כבוד, איננו מוחה כנגד נוהג זה להללו בפניו ולנשאו בהערצה כזו. פעם שאל אותו אחד האברכים מגדולי התורה לסיבת הנהגתו זו בבחינת ילמדנו רבינו… רבי יצחק השיב לו כי כבר פסק הרבי ר' ישראל שבנוגע למידות, אין לאו "לפני עור לא תתן מכשול".  פירוש הדברים כפי שהבינו התלמידים, מכיון שהם חייבים לכבדו ולשבחו משום כבוד רבם, אין לו רשות למחות בידם למרות שזה עלול להכשילו ולהביאו לידי גאוה ואהבת הכבוד.

אולם מה שרבי יצחק עצמו חשב באותה שעה, וכמה שהכיבוד והשבח השפיעו עליו, יש להוכיח מעובדה אחרת… סיפר אחד האברכים שפעם הרגיש ברבי יצחק שבשעה שהרימו אותו על כסאו ורקדו אתו, שפתותיו נעות. הוא התכופף אליו להקשיב למלמולו, ושמע שהוא חוזר כל הזמן לעצמו באותו ניגון ששרו לפניו: "סחבו את הנבילה, סחבו את הנבילה…".

לשיא השמחה היה רבי איצ'לה בלזר מגיע בשמחת תורה. הוא היה מפזז כל היום ולהתלהבותו לא היה גבול, מרוב שהזיע היו מוכרחים להחליף לו כמה פעמים את הכתונת. לעת זקנתו היו מזמינים רופא לכל אותו היום, שיפקח עליו שמרוב התרגשותו לא יסכן את בריאותו.

אשתו הצעירה חשבה שהתנהגותו בשמחת תורה חורגת מהמסגרת הנימוסית הראויה לאדם נכבד כמותו, והביעה לפניו את תימהונה. רבי יצחק השיב לה כעין תשובת דוד למיכל בזמן שהעירה לו על אשר הקל בכבודו בכרכוריו לפני ארון האלקים שכבוד התורה זהו כבודו.

אם הישיבות

וכך מתאר תלמיד את שמחת בית השואבה בישיבת וולאזין, 'אם הישיבות': מי שלא ראה שמחת בית השואבה בוולאזין, לא ראה שמחה מימיו. בני הישיבה היו מקיימים אותה כהלכה, שמחים ומרקדים עד שעה מאוחרת מאוד בלילה ולפעמים עד אור הבוקר.

בתחילה היו קוראים את ט"ו שיר המעלות שבתהלים פסוק בפסוק ,ואח"כ יוצאים בריקודים ומחולות וכן שרו מפיוטי יום הכפורים. וכשנתגברה השמחה היו יוצאים לרחובה של עיר הלוך ורקוד עד לבתי ראשי הישיבה ,והיו מכניסים אותם בשירים ומחולות אל היכל הישיבה ורק אז התחילה השמחה האמיתית!

גם ראש הישיבה הגאון הנצי"ב זצ"ל היה משתתף בשמחתם של בני הישיבה, והיה ניעור עמהם יחד כל הלילה והיה רוקד ושר עם התלמידים מתוך התלהבות כזאת שהלהיבה אחרים. בין ריקוד לריקוד ובין זמר לזמר נשמע פסוק או מאמר מענינא דיומא, מה שהגדיל והגביר את השמחה.

ולאחר שכבר תש כוחם של השמחים והרוקדים והשמחה כבתה מרוב עייפות, היה הנצי"ב פותח את הארון בני הישיבה היו שרים עלינו, בניגון של 'ימים נוראים', וכשהגיעו ל"ואנחנו כורעים" היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם וגם הנצי"ב עמהם…