"זמן שמחתנו"
"ותתן לנו ה' אלוקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו…" כל המועדים ניתנו לנו לששון ולשמחה, ובכל זאת התייחד חג הסוכות שכל כולו הוא "זמן שמחתנו".
רואים אנו כאן ובעוד מקומות רבים אחרים, שהשמחה תופסת מקום רחב ביותר ביהדות.
למעלה מזה בחז"ל רואים שיש עשרה לשונות של שמחה, והדבר צריך ביאור, למה באמת צריכים אנו כל כך הרבה לשונות של שמחה?
דבר מענין מאוד מציין הגר"ש פינקוס, מכל השפות בעולם אין שפה שיש בה כל כך הרבה כינויים למילה שמחה, ששון, גילה, רינה, דיצה, חדוה, צהלה…
להבדיל לנו יש שנים – שלושה כינויים למילה שלג. – שלג, קרח, כפור. לאסקמוסים, לעומת זאת, יש כשתים עשרה לשונות שונים למילה שלג, שלג רטוב ושלג יבש, שלג דק ועבה, שלג קייצי ושלג חורפי… העניין הוא כי זהו עיקר החיים אצלם, כל הזמן חיים האסקומוסים עם חשבון איך לשרוד בחיים המושלגים, ביתם בנוי משלג, הכבישים שלהם סלולים בשלג, המלכודות לדובים הלבנים נעשות בשלג, והביצורים סביב אזורי המחיה שלהם עשויים שלג. לכן השלג זוכה אצלם לכינויים רבים, שכל אחד מהם מתאר מצב ספציפי של השלג.
ביהדות השמחה היא מרכז חייו של היהודי, ולכן אנו מדביקים לכל אירוע סוג שמחה אחר, כשכל סוג של שמחה מקבל כינוי משלו, מילה מיוחדת שמביעה את סוג השמחה הזאת מבלי שיהיה צורך להכביר במילים והסברים.
למה באמת?
ננסה להבין מה חשיבותה הרבה של השמחה, מדוע היא כה קריטית, בפרשת כי תבא ישנם צ"ח קללות נוראיות והסיבה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה בטוב לבב מרוב כל". זה זועק עד השמים: אדם עובד ה' באמת אבל חסרה לו השמחה, תחושת הטוב בלב, והבנה שיש לו הכל, זה כל כך נוראה? אולי באמת חסרים לו דברים רבים שהוא מבקש? מדוע כה מקפידה התורה הקדושה שיהיה בשמחה ובטוב לבב?
ואבקש את רשות ציבור הקוראים הנכבד להביא בפניו פשט פשוט, כדאי להפנים אותו, נשים לב לחלק מהקללות יש משהו שמאחד ביניהם: "בית תבנה – ולא תשב בו. כרם תיטע – ולא תחללנו. שורך טבוח לעיניך – ולא תאכל ממנו! חמורך גזול מלפניך – ולא ישוב לך. צאנך נתונות לאיביך – ואין לך מושיע. בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום – ואין לאל ידך. פרי אדמתך וכל יגיעך – יאכל עם אשר לא ידעת". מתוארת כאן רשימה ארוכה של דברים שיהיו לאדם אך הם למעשה לא אצלו, הוא לא נהנה מהם, אחרים נהנים מהם.
רבותי, התורה מתארת כאן את שנות האלפיים! מתוארת כאן תקופה שיש הכל, לא חסר כלום. יש לאדם אשה וילדים, יש לו בית ואפילו כרם ושאר פרות האדמה, גם עדר שוורים וחמורים, השפע רב אבל למעשה אין כלום, ולמה? כי לא רואים את מה שיש… רואים את מה שאין!
זאת בדיוק התקופה שלנו, ספק אם מימות בית ראשון היה שפע כה גדול בכל תחום, ובכל זאת לאן שהנך פונה אתה רק שומע כמה המצב לא טוב, כמה חסר, כמה אין נחת מכלום, ומדוע? – כי לא חיים בשמחה בטוב לבב מרוב כל, אומר רש"י – 'בעוד שהיה לך כל טוב' יש לך כל טוב ואינך רואה זאת אז אין לך כלום!
"בכל הטוב"
איך כן צריך לחיות? לפני כן מביאה התורה את פרשת ביכורים, והתורה מסכמת אותה "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" מה ההדגשה "בכל" הטוב? מה לא די ב"ושמחת בטוב"?
אומרת התורה כשהנך מביא את ביכורי שדך אל תסתכל על הפרי כחפץ בודד, כי אז כל ה'יש' הגדול מתגמד אצלך, לא תחוש אפוא בטוב האין סופי בו אתה חי. "ושמחת בכל הטוב אשר ברכך"! תסתכל על כל פרי במקורו, כמה סובב צריך כדי להגיע לפרי, תבין כמה עמל ויזע יש סביב כל תפוח וכל תפוז, תשמח עם ה'יש' הענק שאתה חי בו.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". "מרוב כל" פירושו: מתוך ידיעה שבורא עולם רוצה לתת לך הכל. הרמח"ל אומר שבורא עולם ברא את העולם למטרה אחת: כדי להיטיב עם בריותיו. בורא עולם מצפה להיטיב, והוא אומר לנו: "פותח את ידך" – תפתח את שתי הידיים! אני רוצה להיטיב אתך. זהו "מרוב כל". תבין שזה המצב. אם לא פתחת את הידיים והכנת את הכלים הראויים – אינך מבין באיזה עולם אתה חי!
עבודה אחת – שתי גישות
לאחר בואו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל מחו"ל לירושלים, קרא לו מרנא ה'חזון איש' זצ"ל וביקש ממנו לכהן כמשגיח בישיבת 'כנסת חזקיהו' שהוקמה בזכרון יעקב ולאחר מכן עברה לכפר חסידים.
בכפר חסידים היו לרבי אליהו שני ידידים מחו"ל, ושניהם עבדו בסלילת כבישים.
בימינו, מכונות הן שעושות את כל התהליך, אך בימים ההם הכל נעשה באופן ידני. תחילה היה צורך ליישר הרים, גבעות ומהמורות, לאחר מכן שפכו במקום המיועד אבני חצץ מעורבים עם חול, יישרו את הקרקע בעזרת כלים, ואז יצקו זפת רותחת.
היתה זו עבודה קשה ביותר, שנעשתה בחורף תחת ממטרי השמים, ובקיץ תחת השמש הקופחת. בארץ שרר אז משטר הצנע, ואנשים קיבלו משכורת מינימום שהיתה מספיקה ללחם בלבד לבני הבית ולמוצרי יסוד שנמכרו במידה ובמשורה. במקרה הטוב הצליחו לקנות גם מרגרינה ואולי גם ביצה או שתיים בשבוע, שבה התחלקו כל ילדי המשפחה.
יום אחד הלך רבי אליהו ברחוב ופגש את ידידו הראשון.
"יענקל'ה מה שלומך? מה העניינים?!"
"אוי!" נאנח יענקל'ה מעומק ליבו. "מזריחת החמה ועד שקיעתה אני עובד בעבודה קשה ומפרכת תחת השמש הקופחת, ולעיתים גם נכווה מן הזפת הרותחת. ומה יוצא לי מזה? משכורת מינימום שבקושי מספיקה לביצה ולחם לארבעה ילדים. קשה מאד!"
רבי אליהו ממשיך ללכת ופוגש את החבר השני.
"מוישל'ה, מה שלומך?"
מוישל'ה ניגב את הזיעה מפניו ואמר בחיוך: "כבוד הרב, אני עובד קשה מאד, מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל יש לי סיפוק. כל היום אני עושה חסדים!"
התפלא רבי אליהו: "מתי בדיוק אתה מספיק לעשות חסדים? הרי אתה עובד במשך כל היום!"
אמר מוישל'ה: "אסביר לרב את כוונתי. יואיל הרב להביט קדימה אל קטע הכביש שעוד לא סללנו. מה קורה למכונית או לסוס ועגלה שצריכים לעבור בדרך כזאת? הסוס מאבד את שיווי משקלו, או חמור מכך – מועד ושובר את רגלו, הסחורות נופלות ונפסדות, והבעלים מקפח את פרנסתו. כך גם ביחס לקטע הדרך האמור להפוך למדרכה. אנשים הולכים בו ונאלצים להתבונן בשבע עיניים. פה הם עולים ופה הם יורדים, כאן נתפסים בגדיהם בחפץ חד וכאן הם נופלים ונחבלים.
כאשר אני מסקל את האבנים ומיישר את הדרך, אני עובד קשה מאד, אך לאחר מכן אנשים למאות ולאלפים הולכים במקום הזה בנוחות, והם אינם נפצעים ולא נשברים להם חפצים. אני יודע שבכל מטר שאני מכשיר אני מתחסד עם אלפים שיעברו כאן במשך שנים, וזה מביא לי סיפוק גדול".
רבי אליהו שמע את שתי התגובות, ובאותו לילה השמיע בישיבה שיחת מוסר: "רבותי! תיתכן מציאות ששני בני אדם עובדים באותה עבודה, חווים את אותו קושי ומקבלים משכורת מינימום, ולמרות זאת האחד יוצא רק עם המשכורת הדלה, ואילו השני יוצא עם רווח של מיליארדים.
מהו ההבדל ביניהם? קורטוב של התבוננות!
האחד אומר: אני אומלל ומסכן, נעבך אמיתי! אני עובד כל כך קשה בעבור כמה פרוטות! וכך העבודה עצמה קשה לו ביותר. והשני? רוקד וצוהל! כשאדם חושב כך, גם העבודה הקשה כבר אינה כה קשה!"
גביר גדול ממני
נסיים בסיפור:
ברחוב חזון איש מספר חמש בבני ברק עמד מגרש, שקנו אותו ארבע משפחות ביחד והחליטו לבנות עליו בניין. דירה מספר אחת: משפחת לוונשטיין, דירה מספר שתיים: משפחת שטיינמן, דירה מספר שלוש: משפחת לשינסקי, ודירה מספר ארבע: משפחת ישראלזון. כולם תלמידי חכמים יראי אלקים.
בנו של הרב ישראלזון (- חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל), היה נוסע הרבה לאמריקה. לא הייתה אצלו נסיעה בלי להיכנס קודם לשכנם של הוריו, מרן הגראי"ל שטיינמן לקבל ברכה. יום אחד הוא נכנס לבקש ברכה אמר לו הרב שטיינמן: "אתה נוסע לאמריקה, נפגש עם הרבה מיליונרים ועושה אתם ביזנס. אתה מוכן לעשות גם אתי עסק? אבל דע לך, אני מדבר על עסק רציני! לא על כסף קטן".
הוא לא ידע על מה הרב שטיינמן מדבר? אולי הוא מחביא כסף מתחת לבלטות… והרב שטיינמן המשיך לפרט את העסק: "היות ואתה נפגש עם מיליונרים, אני רוצה שתחפש אדם אחד שהוא גביר יותר גדול ממני. אם אתה מוצא אחד כזה – אני נותן לך מיליון דולר! זה עסק טוב? אתה מוצא אחד כזה – ואני נותן לך מיליון דולר…".
ואז הרב שטיינמן קם ממקומו, תפס אותו ביד וניגש אתו למקרר. הוא פתח את המקרר ואמר: "תראה! יש לי כאן ב"ה אוכל לארוחת צהרים. לא חסר לי כלום". לרב שטיינמן הייתה ארוחה קבועה: רסק תפוחי אדמה וגזר, שבעים גרם, כי לא רצה להסתבך עם שאלה לגבי ברכה אחרונה…
הרב שטיינמן המשיך להוביל אותו למטבח. גם מי שלא ביקר בבית, בוודאי ראה תמונות של המטבח הזה… "תראה!" אמר לו הרב שטיינמן, "יש פה סירים, מחבתות, צלחות ומזלגות, לא חסר לי כלום".
משם המשיכו לחדר שינה. פתח את הארונות ואמר: "יש לי בגדים ליום חול ולשבת. יש לי אפילו צעיף ומעיל לחורף. יש לי בית מרווח, מאה חמישים איש נכנסים פה כל יום. לא חסר לי כלום מהעולם הזה. זה בחלק הגשמי. בחלק הרוחני אני משתדל מאוד לעשות מה שהקב"ה מבקש. אני לא חושב שיש בעולם מישהו שהוא יותר עשיר ממני. אם תמצא – עשינו עסקה. אתה מקבל מיליון דולר".
הרב ישראלזון יצא לאמריקה, עדיין תחת הרושם של הדברים. מגיע למיליונר הראשון ומנסה לבחון אם הוא גביר גדול יותר מהרב שטיינמן. והגביר הזה מספר לו: "תשמע! בביזנס דווקא הולך לי טוב, אבל אני מסובך עם עורכי הדין שלי. בגללם אין לי יום ואין לי לילה". הוא כבר הבין שהלה אינו גביר כמו הרב שטיינמן…
ממנו ניגש לגביר שני, תהה על מצבו והלה סיפר: "תשמע! העסקים פורחים. אבל המצב שלי בבית – בכי רע. יש לי בעיות קשות בשלום בית…" בקיצור, גם הוא לא גביר כמו הרב שטיינמן…
למחרת הוא יצא למפגש עם מולטי מיליארדר. כדי להבין באיזה סדר גודל מדובר, סיפר הרב ישראלזון שכשנכנסים לטירה שלו עם הרכב, צריכים לנסוע שש דקות עד שמגיעים לחדר הפגישות שלו, שם נמצאים המזומנים… לא לשכוח שאין שם פקקים, נוסעים נסיעה חלקה וזה לוקח שש דקות! כאן אולי ימצא סוף סוף את מבוקשו: גביר גדול יותר מהרב שטיינמן.
במהלך השיחה ביניהם, אומר לו הגביר: "תשמע! אני רוצה לעשות אתך עסק".
ומה העסק?
"אם אתה מארגן לי חודש ימים של שלוות הנפש – אני נותן לך עכשיו במזומן שלוש מיליון דולר"!
כשיצא משם הבין שזה נגמר! אין גביר גדול יותר מהרב שטיינמן. כל מי שנכנס לרב שטיינמן ראה איזה שלוות נפש, איזה שמחת חיים, איזה אושר. כמעט אין תמונות שהוא לא מחויך מאוזן לאוזן.
כשחזר לרב שטיינמן, מיד בכניסתו, שאל אותו הרב שטיינמן: "נו, אפשר כבר להכין את הצ'ק?"
"לא מצאתי", השיב. "אפשר להמשיך את העסקה גם לנסיעה הבאה?"
"בוודאי", השיב הרב שטיינמן.
בנסיעה הבאה, תשמעו טוב רבותי! הוא פגש ברחוב את הרב אורי זוהר, וסיפר לו על הביזנס שיש לו עם הרב שטיינמן. אמר לו הרב אורי זוהר: "תעשה שהחיינו. מצאת את האיש המבוקש! אני גביר גדול יותר מהרב שטיינמן".
"במה אתה גדול ממנו", התפלא הרב ישראלזון.
"אני גדלתי בזבל", הסביר הרב אורי זוהר. "היה לי כסף לרוב, יוקרה שאין כדוגמתה. לא היה חסר לי מאומה. חזרתי בתשובה, לקח זמן והתחלתי לטעום את צוף טעמו של דף גמרא. היום, גם אם תיתן לי פי אלף ממה שהיה לי אז, ותבקש ממני לוותר על תענוג של דף גמרא אחד – לא אוותר! כי זה תענוג הרבה יותר גדול! הרב שטיינמן בחיים לא היה במדמנה שאני חייתי בה, והוא לא יכול להרגיש את הטעם הזה שאני מרגיש בדף גמרא! הוא לא יודע, כמו שאני יודע, את היחסיות. לך תודיע לו שמצאת גביר גדול יותר ממנו".
סיפר הרב ישראלזון: לפני שעזבתי, שאלתי את הרב אורי זוהר: "כמה אחוזים אתה רוצה מהעסקה?" הרב אורי זוהר חייך והחל להתרחק.
כעבור שתי דקות הוא חזר בריצה, מתנשף כולו, ואמר: "סליחה הייתה לי טעות. הרב שטיינמן גביר יותר גדול ממני!".
והסביר: "לכל אחד, גם לי, יש יצרים, יש נפילות. כשאני הולך ליפול, יש כל מיני דרכים בחז"ל איך אפשר למנוע את הנפילה. חז"ל אומרים: יעסוק בתורה, לא הלך – יקרא קריאת שמע, לא הלך – יזכיר לו יום המיתה. לי יש דרך מצוינת: כשאני בא ליפול – אני מצייר בראשי את הרב שטיינמן. איך הוא יושב על מיטה, שרפרף הפוך כמשענת לגב, ותמיד כשאני נכנס אליו – כולו זורח.
הוא יכול לשבת ככה שעות על גבי שעות על דף גמרא, תמיד באותו מצב. הוא יושב כל הזמן עם הסעיף הראשון של הרמ"א 'שיויתי ה' לנגדי תמיד'! הוא כל הזמן עם ריבונו של עולם! אני מצייר אותו בראש שלי וכך אני לא חוטא. אדם כזה, שחי סביב בורא עולם עשרים וארבע שעות ביממה, בוודאי עשיר יותר גדול ממני".