'אני מזהיר, בית הכנסת יהיה סגור ביום הכיפורים, וכולנו נתפלל בבית!'. דבריו של הגאון מבריסק, רבי חיים סולובייצ'יק, היכו בהלם את קהל המתפללים.
רבי חיים היה מגדולי תלמידי-החכמים בדורו, ואבי שיטת לימוד ייחודית שנקראת על שמו – שיטת בריסק. כבר בצעירותו התבלט בחריפותו ובבקיאותו בתורה, ובהמשך נתמנה לרב העיר בריסק.
דבריו התקיפים של הרב נאמרו בעקבות אירוע שקרה בעיר כמה ימים קודם לכן. זה היה צעיר יהודי שירד מדרך התורה והמצוות ונסחף אחרי האידיאולוגיה הקומוניסטית. הוא חבר ל'בונד' – תנועה סוציאליסטית יהודית ואנטי-דתית – והיה ידוע כ'מומר להכעיס', בשל מנהגו הרע להתהלך בעיצומה של השבת סמוך לביתו של רב העיר וסיגריה בוערת בפיו, כדי להכעיס את רבי חיים. ואולם רבי חיים הבליג ולא הגיב.
האירוע קרה בערב ראש השנה תרס"ה. הצעיר היה כעוס וממורמר בשל העובדה שגויס לצבא הצאר, שאותו תיעב כל-כך. הוא צעד עצבני ברחובות בריסק, ופתאום ראה מולו תמונה ענקית של הצאר המתנוססת ברחוב. בחמת זעם שלף את נשקו וירה בדיוקנו של הצאר.
קול הירי נשמע היטב, ובתוך דקות הופיעו שוטרים, אזקו את הצעיר ולקחו אותו לחקירה. פגיעה בכבוד הצאר הייתה מעשה חמור ביותר. כעבור ימים אחדים הובא לבית המשפט ונידון למוות. ביצוע פסק הדין נקבע לערב חג הסוכות. העיר בריסק הייתה כמרקחה, אך חומרת העוון לא הניחה פתח לתקווה.
באותם ימים נכנס לביתו של רבי חיים עסקן יהודי, שהיה מבאי ביתו של ראש העיר. הוא גילה לרבי חיים כי ראש העיר מוכן להמיר את עונשו של הצעיר בגלות, בתמורה לכופר בסך חמשת אלפים רובל.
רבי חיים קרא מייד לאסיפת חירום שאליה זומנו כל ראשי הקהילה. 'אני מבקש מכם לפדות את הצעיר שנידון לעונש מוות. חובה עלינו להצילו!', הודיע נחרצות.
ראשי הקהל זעו באי-נוחות. חמשת-אלפים רובל היה סכום אדיר. לאחר דיון קצר התגבשה תמימות דעים בין כל הנציגים, שאין להיענות לבקשה. 'יהיה עלינו לרוקן את כל החסכונות שנאספו בקופת הקהילה, וגם אז לא ייאסף הסכום הנדרש', הצטדקו.
רבי חיים נרעד. 'אם בקופת הקהילה אין הסכום הדרוש, גשו לבתיכם והשלימו מכיסכם את כל הנדרש!', קבע בפסקנות. ואולם דבריו לא זכו לאוזן קשבת. הסכום היה גדול מאוד, וראשי הקהל הביעו את התנגדותם לשלמו.
'טוב שניפטר מהצעיר', אמרו כמה מהם. 'נקיים בכך את מצוות 'וביערת הרע מקרבך'. הברנש נהג לעבור עבירות כדי להכעיס וחילל שם שמיים תדיר', טענו. לטובתם גייסו את פסק דין הרמב"ם שלפיו אסור להציל מומר להכעיס.
ואולם רבי חיים הוכיח שדין זה נאמר רק כאשר גדולי ישראל מחליטים שיש צורך גדול ביותר למנוע את הצלת המומר, כדי לשמור על כלל ישראל מנטישת האמונה חלילה. אך על אף דבריו הנחרצים נותרו הנציגים בדעתם. האסיפה התפזרה ובקשתו של רבי חיים לא נענתה.
הגיע ערב יום הכיפורים, אחר-הצהריים התאספו יהודי בריסק בבית הכנסת, להתפלל תפילת מנחה של ערב יום הכיפורים. בסיומה עלה רבי חיים אל בימת בית הכנסת והלם עליה בחוזקה.
'המתפללים רשאים ללכת לביתם ולסעוד את הסעודה המפסקת, ואולם כל נציגי הקהל חייבים לצאת כעת ולגייס את סכום הכופר מייד', הכריז הגאון. 'אם לא תצייתו לבקשתי', התרה, 'בית הכנסת יהיה סגור על מנעול ובריח, ואת תפילות יום הכיפורים ייאלצו כולם לעשות בבתיהם'.
ראשי הקהל הבינו שרבם נחוש, ושעליהם למלא את המשימה שנכפתה עליהם. על אף השעה המאוחרת וכניסתו הקרובה של יום הכיפורים, התפזרו הנציגים ברחבי העיר וקוששו את כל סכום הכסף שנדרש. עם הכסף בידם עלו נציגי הקהל עם רבי חיים לביתו של ראש העיר ושלשלוהו לידיו. ראש העיר הורה לבטל את פסק הדין החמור, ולשלח את החייל הצעיר לעיר גלותו.
בית הכנסת המרכזי של בריסק היה מלא מפה אל פה בקהל רב שבא לתפילת ליל יום הכיפורים. שעת 'כל נדרי' כבר עברה, אך התפילה עדיין לא החלה, שכן רב העיר טרם נכנס. הקהל המתין בציפייה דרוכה לבואו.
לפתע הופיעה דמותו בפתח האולם. הוא היה עסוק עד עתה בהצלת הצעיר, ופיקח שאכן שוחרר כמסוכם. הרב אפילו לא הספיק לאכול את הסעודה המפסקת. לבית הכנסת בא היישר מביתו של ראש העיר.
'כעת נוכל לומר 'כל נדרי' ולפתוח את תפילות היום הקדוש', אמר בהקלה ניכרת.
(שיחת השבוע)