מעשה שהיה באברך אחד שהיה רגיל לבכות בתפילות בימים הנוראים, והיה מתרגש מאד בתפילה, והרגיש שמבקש רחמים כעני בפתח, ובשנים האחרונות הפסיק לבכות, והוא אברך בעל מדרגה שמתעלה כל הזמן, והיה אכפת לו על מצבו, שיש אצלו ירידה, ואינו בוכה כמו שהיה רגיל תמיד, ובא לשאול מה העצה, וכיצד יוכל לחזור לדרגתו הקודמת שיתעורר לבכייה בתפילות הימים הנוראים.
ובאמת הסיבה שהפסיק לבכות היא מפני שהיה שרוי במתח כיצד יצליח לבכות בתפילה, והיה סבור שאם לא יבכה תפילתו אינה תפילה, וכל כך היה טרוד בזה, עד שלא היה מרוכז להתבונן ולחשוב על מילות התפילה עצמם, אלא ראשו היה טרוד במחשבה נוספת כיצד יצליח לבכות, וממילא לא היה שייך שיתעורר לבכייה במצב כזה.
ואמרתי לו כי העצה היא שבשעת התפילה יחשוב רק על פירוש המילים הפשוט, וכמו שכתב המשנה ברורה (צח, א) "ואל יכוון האדם בשמות וייחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב, ובתשובת רש"ל העיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו", והיינו שאפילו גדולי המקובלים שידעו את כל סודות התפילה, בשעת התפילה עצמה לא חשבו על זה, אלא על פירוש המילים כפשטן.
והנפש החיים האריך בגודל הסודות הטמונים במילות התפילה, שאנשי כנסת הגדולה חיברו ברוח קדשם, והם כמו דברי נבואה, וכתב שם כי נוסח התפילה מתאים לכל אחד ואחד, בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, וכל תפילה היא תפילה אחרת שאינה דומה לחברתה כלל, ומשפיעה שפע של קדושה ותיקונים בעולמות העליונים, עיין שם.
אמנם בשעת התפילה לא צריכים לכוון ולחשוב על זה, אלא מן השמים לוקחים את התפילה שאדם מתפלל ועושים ממנה עטרה וכתר לראשו, והאדם עצמו בשעה שמתפלל צריך רק לחשוב על פירוש המילים הפשוט, ולהרגיש את מה שמוציא מפיו.
וסיפר לי אותו אברך כי הוא באמת עשה כעצה זו, ובתפילות הימים הנוראים חשב רק על פירוש המילים בכוונת הלב, והתרגש מאד, עד כדי כך שבכה באותה שנה יותר מכל השנים.
(דרכי החיזוק)